נד נד נד נד רד עלה עלה ורד

אני עובדת מחוץ לבית שלושה ימים בשבוע ואז קל לי יותר. יש פחות זמן לאכול ויש לי בן זוג מאורגן שמכין לי אוכל לקחת לעבודה. הבעיה היא דווקא בימים בהם אני בבית. יותר קשה לי למשטר את עצמי כשהמסגרת פחות מחייבת. אני משתדלת לא להכניס אויבים הביתה ובד בבד לא להכניס את כל הבית למשטר אובססיבי. אם לילד שלי או לבן זוגי מתחשק ממתק אני לא אאסור על הכנסתו.

לשמחתי, אין לנו בבית תרבות של חטיפים ואני היא האחראית העיקרית על מה מכניסים הביתה.

הויתור על היכולת לאכול מה שבא לי מתי שבא לי ובכמות שבא לי הוא ויתור לא קטן אבל הוא מאפשר לי להסתכל על האוכל בצורה יותר בררנית.אני לא כופה על עצמי המנעות אבל מודעת למחיר (עלייה במשקל) ומחליטה כל פעם מחדש אם שווה לי לשלם מחיר תמורת איזה פינוק. כבר קרה שהחלטתי לשתות חצי כוס מילקשייק אבל זו הייתה החלטה מודעת וממוסדת שכיסתה את משבצת ה"יוצאים מהכלל" שאני משריינת לעצמי.

ןזה כל כך אחר לאכול לאט לאט את המתוק המתוק הזה ולהרגיש לא כמו פושעת אלא כמו מישהי שיודעת להעריך כל מולקולה של טעם דווקא בזכות נדירותו.