נד נד נד נד רד עלה עלה ורד

אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר כדי להזכיר לעצמי .

כשאני משמינה אני מאבדת את הפנים. אני מרגישה שתווי הפנים שלי הופכים להיות מטושטשים ומסווים ובמקביל אני מרגישה שאני נמחקת גם מבפנים. אני מרגישה שהכוח הפנימי שלי נחלש וגם החיות והפנים שלי הופכים לגדולים ועצובים. וכשאני עצובה אני נוטה לתקוע לעצמי עוד ועוד אוכל בלי שמחת אכילה. אנשים בעבודה מוצאים אותי אוכלת במה שנקרה מצבה הטבעי של מיקה ואין לי חשק להיות נוכחת באמת ולתפוס מקום בעולם. רק לשבת ולאכול. אני נעשית מדוכדכת יותר ויותר, אני מזניחה את עצמי בדברים הקטנים האלה שמבדילים בין הופעה נאה להופעה סתמית.

אני מרגישה שאני מפסיקה לשים לב לעצמי ולרגשות שלי. האוכל יכול לשמש כמאלחש אמיתי ואני פשוט חושבת כל הזמן על אכילה. מה אוכל עכשיו ובעוד שעה ועוד שעתיים. בבית אני אוכלת גם עם כולם וגם חוטפת על הדרך כי נוצר בור רגשי שצריך למלא.

אני אוכלת גם את השאריות של הילד בעיקר כי לא בא לי לזרוק. אני ממשיכה לדחוף ובערב מול הטלויזיה אני דוחפת עוד קצת כי דאגתי לי למשהו טעים כזה ולפני שהספקתי למצמץ חצי עוגה הלכה. ואני עושה את זה עם שותף לפשע ואחר כך לשנינו כואבת הבטן.

היום אני כ3 קילו פחות  שזה מעט יחסית אבל מתחשק לי לקום מהכיסא, הסביבה שלי מסודרת, הבית שלי מסודר, אני מקבלת מחמאות בעבודה ולא על המשקל אלא על התכשיטים ועל האיפור. ומתחשק לי לעשות עוד ועוד, אני ספונטנית יותר ובעיקר יוצאת אל העולם ולא מתכנסת בעצמי. כל ביס שנכנס אלי לפה מקבל את הטעם שלו. אני לא רעבה אבל אני שמה לב לאוכל שלי.לטעם שלו. והצ'ופרים המתוקים הפכו ממנה עיקרית לצ'ופר נלווה. לא כל פעם.

וכולי תקווה שהאכילה המאוזנת תמשיך כי זה מה שאני רוצה . לא תכנית קיצוצים שתמרר את חיי. אני לא רוצה להיות דוגמנית אלא במשקל שמתאים למיקה , למבנה הגוף שלה, לסגנון שלה. אני יודעת במה אני נראית טוב. מידה 42-40. מעבר לזה אני לא שואפת.