יש ימים שאני עדיין מתנהגת כמו שמנה. לא מתוך חירות משחררת שלקחתי לי בצורה מודעת ומבוקרת אלא מתוך תחושת חוסר מנוחה פנימי שלא נותן ליהנות לגמרי מהאוכל אבל גורם לי לדחף דחיסה שאינו בר כיבוש. . היום הוא יום כזה. אני מרגישה עייפה וכבדה ושחוקה ואני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני אוכלת ואוכלת ואף מכינה עוגה (תירוץ להשתמש סוף סוף בשמנת 9 אחוז שנשארה במקרר מימים אחרים זללניים יותר). חושבת שאוכל להסתפק בפרוסה אבל מוצאת את עצמי מיישרת שוב ושוב . גם חטיפי הגרנולה שהיו אמורים להיות תרופה מדודה לנפש רעבה מצאו את דרכם לידיי. ממש ליד המחשב.
בגן של הילד שלי הייתה מסיבונת שכללה גם עוגות שוקולד משמחות כאלה ואז דווקא התאפקתי אבל נשארתי עם החשק הכבד הזה לעוגה כזאת. אולי לא הייתי צריכה להתאפק ואז הנזק היה פרוסה אחת ולא שורה של עוגה.
הייתי רוצה להבטיח שלא אגע יותר בעוגה שהכנתי אבל אני מרגישה שלא אעמוד בהבטחה שלי.
נורא מתסכל להיות בתהליך, להצליח, לדעת שאת יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות וממה להמנע , את יודעת בדיוק מה בריא לך לאכול ומה לא. ובכל זאת יש לך מין קול קטן ומרגיז שאומר לך לעשות את ההיפך.
ואני יודעת גם שהמתוקים והפחממות תורמים לתחושת העייפות של הגוף שלי. אני מכירה את הגוף שלי ויודעת בדיוק מה נותן לו כוחות אבל אני גם משתמשת בעייפות הזאת כתירוץ לאי עשייה.
מחר יום חדש, אני מזכירה לעצמי. ואני לא מפסיקה. בשום אופן לא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
