נד נד נד נד רד עלה עלה ורד

אני עכשיו בשלב מוזר מאד בתהליך שלי. אני חושבת על העוקם. בחנוכה החלטתי מראש לא להיות בעונש ולאכול מכל הבא ליד ולהתייחס לזה כהפסקה וכבריחה קלה מהמסגרת אבל מצאתי את עצמי שוב חוזרת לדפוס ההרסני של לאכול משהו טעים אחד, ליהנות ממנו ואחר כך לא לסתום את הפה.הסכר נפרץ ושוב מתחשק לי להכין את העוגות הנהדרות והמשמינות שאני לא עומדת בהן ברמה כזאת שאני יכולה להוריד מהן שורה אחרי שורה. ודווקא עכשיו אני מקבלת מחמאות על הירידה ההיא במשקל. אני נראית נהדר.

אולי קוראים לזה היבריס, המחשבה המוטעית שאני לא אשמין גם אם אפרוק כל עול. אולי יש בי צד שמנסה לבדוק את הגבולות של עצמי.

ואולי מה שאני מספרת לעצמי זה לא בהכרח מה שנכון. אני מסתכלת בתמונות האחרונות ואני רואה שאני עדיין סופגנייה. לא הגעתי למשקל שטוב לי עדיין.

יש בי קול שאומר, לפחות אל תהרסי את מה שהשגת, תאכלי אבל תימנעי מלזלול. זה הקול השפוי שמופיע לעתים רחוקות.

האוכל הוא נחמה, זה משפט שקשה לי להתשחרר ממנו. אני מאלה שלא יכולים להיות אדישים לאוכל. אני מאלה שלא יכולים לחשוב פונקציונלית על אוכל .

המשפחה:

יש לי בן זוג שהוא כמוני אוהב אוכל. הוא ויתר מזמן על מקומו כבשלן של הבית לטובתי מסיבות פרקטיות. הוא מבשל דברים מיוחדים באירועים מיוחדים אבל לא ביומיום. חנוכה היא אירוע מיוחד .פתאום מתחשק לו להכין אוכל מטוגן ומשמין. סופאייפיאס שהן לביבות דלעת צ'יליאניות מטוגנות ומבושלות בסירופ (אתם לא מצפים שאביא לכם מתכון פה) והיום הוא מציע להכין צ'ורוס.

ואגב אני לא מטגנת לא מטעמי דיאטה או שנאה לאוכל מטוגן אלא בגלל שזו הפעולה הכי שנואה עלי בעולם (השנייה הכי שנואה היא גיהוץ)

כל זה בגדר הצעה כן, ואז אני חושבת על החגיגיות הזאת שתמיד מתקשרת אצלי עם אוכל וחושבת על זה שאני אוכל רק דוגמית (כן, בטח) אבל אני לא מסוגלת להגיד לו לא.

כנראה שיש בי צד שרואה את הדיאטה כעונש והליברלית שבי אומרת, אני לא אכפה את הגבלות התזונה שלי על שאר בני הבית.

הבעיה היא שבשאר בני הבית אני כוללת גם את עצמי. לפחות הילד שלנו אוכל שפוי (אוהב ירקות ופירות הפלא הקטן ולא גומר מהצלחת כשהוא שבע)

זה לא היה רמז, זו הייתה בקשה ממי שמבקר שיגיב.

תודה :)