אני זוכרת שלפני בערך שנה, הגיעה אליי ההבנה שהגיע הזמן להתבגר.

החיים זורמים בנהר, ואיתם-תרצה או לא תרצה- אתה מתבגר.

הבנתי שהרבה מים עברו בנהר שלי, שמזמן אני כבר לא שלולית, ואפילו לא בריכה קטנה כמו שתפסתי מעצמי.

מי שמכיר אותי באמת, יודע שאני לעולם לא אתבגר- איכשהו כולם אותו דבר בפנים לא?

אבל הדאגות הולכות ונהיות רציניות יותר. ניהול הזמן הזה מכתיב לי את ההתקדמות האישית והמקצועית.

אני בוחרת לדאוג, להיות בלחץ, ומזמינה את הסטרס להשאר לקפה. 

אני שמה לב שהבפנים שלי צועק לי לעזרה, מסמן לי להקשיב שניה.

אבל הלחץ והמהירות של ההישרדות בחוץ, לא מאפשרת לי לעשות פאוזה ולנשום.

ובינינו? בקושי הגעתי לנקודת הפתיחה!

לפעמים אני מדברת על דברים בקול רם, עם הפרטנר או עם חברות,

והדברים שהיו לי לא ברורים יוצאים לי מהפה בצלילות שמצליחה להפתיע אותי.

לפעמים העבר חוזר לנשוף לי בעורף, אבל שמתי לב שאני לומדת להתייחס אליו כעבר.

הרבה התבוננויות במראה, תמיד פחדתי מלהתעורר ולשים לב להשתקפות שלי בגיל 40 ולחוש את תחשות הפספוס.זה היה הפחד המשותף שלנו.

מצאתי את עצמי מסתכלת בהשתקפות שלי, בגיל 27, עם תחושת חוסר סיפוק עצמי

ואולי בגלל שהשלושים שלה קרב ובא, אני במשבר גיל 30 מוקדם מהצפוי.

פתחנו עסק ביחד

ואני מתרגשת ומפחדת. ולפעמים אפילו אני מרגישה תקיעות או מחנק בגרון.

לפעמים זה משתק אותי, ולפעמים אני בעננים ומצפה לעתיד.

ואז אני חושבת שרכבת ההרים הזו היא טבעית, ושזה בסדר גמור להרגיש ככה.

היססתי בבחירות ובסדרי העדיפויות שלי, 

כחלק מההתבגרות הזו אני נותנת משקל רב יותר לאחריות

אבל, תוך כדי שאני כותבת את כל הבלאגן המחשבתי הזה, 

רק מתבהר לי כמה שאני רוצה להשאר אני.

אתה עושה לי טוב בלוג.

אל תלך.