איך פספסתי את החזרה לחיים הזאת?

כותבת תגובה, נכנסת לקרוא פוסטים ולכתוב אחד משלי

אז נכון שהכל לא נראה אותו דבר, ואפילו אין עמוד ראשי

בוודאי אף-אחד לא יידע בכלל על העדכון, ואולי זה לטובה..

זה כמו חלום, ותכף אתעורר

כמה שזה היה חסר לי, ואני אפילו לא יודעת להסביר למה

למה אני שמעדיפה נייר ודף- לא יכולה לכתוב 'בלוג' במחברת

לא מחפשת תגובות או חשיפה, אפילו ההפך

אולי הכתיבה פה היא מעין חתימה על חוזה, שלי עם עצמי, ואתם העדים.

כ"כ הרבה השתנה מאז.

השיעור הכי חשוב שלמדתי מאז, הוא להקשיב לאינטואיציות של עצמי.

לא לשכוח את זה, זה לא הפעם הראשונה שאני לומדת את השיעור הזה.

אני בכוחות עצמי שוב, וקצת לוקח לי לחשב מסלול מחדש, אבל אני אגיע לשם.

'ההחלטה היא רק ההתחלה של המסע'

לקחתי את "האלכימאי-פאולו קואלו" לידיים, וקראתי את כולו ביממה.

התרגשתי כי הרגשתי את החיבוק שלה מהעבר, ואת הרגשות שלה של פעם- לשניה היתה לי את החברה שלי שוב לצידי.

והתרגשתי מהספר, בתקופה הרגישה הזאת שלי עכשיו הוא פרץ פנימה ועודד אותי והשרה עליי את השראה ואת ההרגשה שבאמת יהיה בסדר.

עשור עבר מאז, וזה רלוונטי מתמיד.

אוח, אני מתענגת על כל מילה

kasandra