פתאום הצלחתי להתעורר,לא יודע בדיוק מתי, לנגד הצלצלול בדלת תוך-כדי שאני יורק את הטעם המוזר הזה מאתמול בלילה.
ייתכן שהדברים הלא כלכך נשכחים הם בעצם התופעת-לוואי לזכרון הנחלש שלי בתקופות האחרונות.
הסחרחורת,כתוצאה של נגיעת הרגליים ברצפה הקפואה בתוך מפחות משניה+העובדה שהצלחתי בכלל לעמוד,
התלוותה בסוג של קולות מכיוון המטבח,(והפעם זה לא היה תוכן המקרר) הכניסה לדירה.
האינטואיציה לחשה לי שזאת מישהי די מיוחדת...זאת-אמרת שאני חייב להתפכח לפחות לחתיכת רגע.
הגשם הכה בחלון החדר שלי בצורה מוזרה,לא כמו פעם,עכשיו זה היה נשמע כאילו כל 3 חודשי החורף
חייבים להיות נוכחים אצלי בחדר,כאן ומיד!
סרחון הבושם שלה ריחף מהסלון דרך כל דבר שהיה אפשר להתעלם ממנו וליטף את הקירות בחדר שלי
הרגיש כאילו היא ידעה שאני צריך להתכונן נפשית לדואט החדש שלנו,שלרוב היה נגמר בצעקות ומצב-רוח רע.
פעם הבטחתי לה שאהיה עטוף בחליפה אלגנטית עם איזה צעצוע חלוד מתחת למיטה. מתחת למיטה לא היה כלום
אפילו לא זבל, אפילו שאריות אוכל, אפילו לא אבק.
אני לא הייתי עטוף אפילו במדי עבודה,לא הייתי עטוף אפילו בתחפושת הירוקה,הייתי ערום לחלוטין. בדיוק כמו התקף הפרנוייה שלי.
לבשתי איזה ג'ינס זרוק ולחצתי את האצבעות לתוך הרקות בתקווה שהם יקברו וירקבו בתוך הגולגולת לנצח.
הנה היא עומדת מולי על משהו שדומה לעקבים,בפוזה מתוחכמת שמושכת ודוחפת את המחשבות הכי היפוטטיות בעולם
וכמובן איך לא, החיוך הזה מרוח אודם בצבע התשוקה.
לא ידעתי אם למות ולשכב איתה או פשוט להרוג ולהשכיב אותה
הרי בשני המקרים חיכיתי לזה. באמת מצחיק
יכול להיות התרגלתי לחיות במרחק של 15.000 קילומטר ממנה,כי העדפתי לעצום את העניים עד שהיא תגיד את שמי
הרי בשני המקרים חיכיתי גם לזה. רק שעכשיו זה לא מצחיק בכלל
ואכן הצלחתי לשמוע איך השפתיים שלה נפרדות זו מזו ומיתרי הקול שלה מתחילים לרעוד.כל צעד שלה בחדר
הרחיק את הקירות הדפוקים,העלים את התקרה,מחק את הרצפה. נגיעה קטנה הפרידה ביננו לקליפה הסכיזופרנית שלנו.
לא רצינו להכנס לזה תרתי-משמע כי היינו בהכרה מלאה,עדיין לא הפנמנו את המצב,הגשם הצמיד אותנו חזק,
הרגשתי את הנשימות שלה על הצוואר שלי - התגלמות האופוריה !
כנראה זה היה הסוף לאלבום החזיונות שלי. הכל היה ריאליסטי.
בהתאפסות מיותרת הייתה בי תחושת זרמים דומה להקלה וחנק,כאילו הנחתי את המזרק בצד ושחררתי את הוריד עד להקאה.
שקספיר היה מתאבד אם היה מתרכז בסצנה חסרת ההיגיון הזאת : אפר הסיגריה שהיה כפוי לפילטר נחתך ממנה ונעלם
טיפות מתלתלי השיער הכו בי כאילו אני איזה סחלב אנושי.
מבוהלת,על קצות עקבי העור שלה,היא צעדה אחורה מתנדנדת בעוד עייניה דוקרות לי את אחרונת התובנות,
שכמובן נוצרה ממערכת היחסים שלנו.היא הסתובבה בערך 90 מעלות,נעמדה בזווית חדה מאוד מול הפנים החדשות,
השטן יודע שלא היה צריך סכין כדי לחתוך את ה''מתח'' באווירה האפורה הזאת.
הפנים החדשות האלה,האשימו אותי,הבינו אותי,אהבו אותי,אבל נשארתי רעב לעוד,נשארתי צמא לעוד קצת
אני מנסה לצאת מנקודת הנחה ש כל הקלפים חשופים ושהמסכות הוסרו,שהכלבים והזונות עזבו,אבל לא,ההצגה חייבת להמשך...
הדלת נטרקה.צווחות וצעקות התפוצצו כך שלא נשמעו מחיאות כפיים אפילו הסטירה שבדרך-כלל מגיעה מתישהו,
לא חכתה מאחורי הקלעים היום.
האמנם זה לא יהיה ולא היה?הסקפטילזציה כבר תנתח את גופת השקרים הגוססת הזאת.אני לא מתערב כי זה בסך-הכל תת-מודע.
נכון לעכשיו,למרות שאני מתעורר והאדרנלין נרדם לאט לאט,אני לא הולך להשתעמם:
ההצגה הפכה למחזה שהסתיים,האסים-לבבות-יהלומים-תלתנים-הג'וקרים צוחקים עליי מחדש(הג'וקרים במיוחד)
כמו תמיד,אני מסניף בדיוק את אותם נקודות ההנחה...המסכה היא אלמנט,הזונה בדרך,והכלב נשאר. עדיין מחכה.
טראגדיה קומית או קומדיה טראגית???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
