עליתי על מסלול ההתבזות ואמשיך בו עד תום.

זה נדמה שבזמן האחרון התייבש לי הגרון. המון דברים נאמרים וקורים, אבל פתאום נהיה קשה להביע רגשות במילים. פתאום נגמרו לי התיאורים. מישהו פעם אמר אין שכל אין דאגות, אני מרגישה שיש המשך למשפט ; אין השראה כשאין חרדות.            

כל תחילת ההיכרות עם תל אביב גורמת לי להרגיש מוזר. ובמיוחד עם קבוצת האנשים שבחברה אני נמצאת. אתגר רציני לתהליך שעבר עלי. אתגר רציני בשבילי. פתאום כולם מיוחדים וכולם מוכשרים וכולם איזה משהו, לך תוכיח לכולם ובעצם לעצמך שלך יש שפיץ מחודד במיוחד.. מחודד באמת.. מיוחד באמת

קצת מערער באישזשהו מקום ולא מתאים לי להיכנס שוב למקום הבודק ורואה עצמו מעיני אחרים. מצד שני, איך אפשר לא לעשות את זה כשמגיעים למקום חדש?

יש בי המון חלקים, החלק "נעמה הילדה" אולי לפעמים דומיננטי ולרוב אני מאד גאה בו אבל דווקא שם.. לרגעים כן ולרגעים לא.  

אבל את מי אני מנסה להרשים בעצם? למי אני מנסה להוכיח ? לעצמי או להם? וכשאני אומרת להם למי אני מתכוונת? אני מרגישה שמשהו בי צועק "תראו אותי!!!!!" ולא מפסיקה לנקר  לי בראש המחשבה למה לעזאזל את לא יכולה פשוט לראות את עצמך וזה יתן איזשהו שקט בסיסי?

ולאן לעזאזל נעלמה לי המוזה? חסרות לי התובנות שלי על העולם ההשקפה הזאת שלי שהייתי כותבת את עצמי לדעת בלי בכלל לדעת מה ומי ואיך זה יוצא ומאיפה ופתאום להיות גאה ביצירה.. פתאום לראות שהיא עשויה לעניין גם מישהו שהוא לא אני.. ואולי לעורר הזדהות מסויימת או רגש כלשהו..

פעם היו לי המון רעיונות, אני מרגישה כמו מדבר. יש בזה יתרונות כי בן אדם צריך גם הפוגה מיצירה ואני מרגישה שאני בשלב של ללמוד. אבל משהו לא מספיק בכל זה... עדיין רוצה כל הזמן להגיד תסתכלו עלייייי תראו מה יש לי לתת לכםם תראו כמה זה מיוחד ונדיר תראו כמה אני רוצה אתכם תראו כמה אני רוצה שתאהבו אותי תראו כמה.....

כמה מה?

כמה אחרי הכל אני כן ריקה? כמה אחרי כל הטיפולים השיחות התובנות סואו קולד התקדמות רגשית אני עדיין צריכה את ההכרה הזאת של הסביבה- ואו תראו את  נעמה היא כך וכך? ונניח שאף אחד לא יראה אותי מה זה אומר? זה אומר שאני חושבת שאין מה לראות?

ואם אני כל כך מושפעת וכל כך מתנודדת על פי איך שנראה לי שרואים אותי שם... מה זה אומר על הביטחון שלי? למה אני מתערערת כל כך בקלות?

זה חשוב לי מידי בשביל שאני אתערער. אני לא אתן לעצמי לוותר על זה.. לא אתן. אני נועדתי לעולם הזה והוא נועד לי וזה מקומי ואני אלמד ליצור את המשבצת שלי וזהו אני לא מוכנה בכלל לאפשר לעצמי את קו המחשבה שפוזל אחורה על מנת לסגת.. לא אתן לפחד הזה לנצח אותי. לא אתן למפלצת האפלה הזאת בתוכי לשאוב אותי פנימה, לא אתן לקול הקטן והצפצפני (לפחות עכשיו הוא צפצפני ולא רדיופוני) לשכנע אותי שאני לא מספיק טובה ושכולם צריכים לאהוב אותי או להכיר אותי או לסגוד לי. זה לא יקרה כך או כך....

זה לא אומר שאת לא טובה. זה לא אומר שאין לך זכות קיום, דיבור, הבעה. כל אדיוט מקבל במה, נפתלי בנט מצוטט בעיתון כשהוא מכנה את הפלסטינים קוץ בישבן, כל ראש עיריה כזה או אחר מואשם בדין בגין סיבה כזו או אחרת., כל אדיוט היום יכול לקבל מצלמה ולהגיד מה שבא לו ולחשוב מה שבא לו ויהיה לו מיליון צפיות ביוטיוב.

אני חושבת שמותר לי להיות.. להיות פשוט נעמה. עם כל מה שבא עם זה..... אבל בעצם זה כולל גם את החפירה העצמית הזאת לא?

אוף נו. די. לכי להתקלח