עליתי על מסלול ההתבזות ואמשיך בו עד תום.

באמת! 

מצאתי את עצמי. פתאום. תקופת האבל הארוכה מאז הסתיימו ההופעות באורנים תמה, ואיתה אט אט אני מרגישה שחוזר הצבע ללחיים (האמיתי, לא הסומק) ואיתו גם תחושת הסיפוק הזו, תחושת העליונות השמיימית והקסומה שהרוויחה באופן רשמי את מקומה במנעד התחושות של נעמה.. התחושה המרגשת שהרגשתי במהלך העבודה באורנים השנה וכל מה שהקבוצה נתנה לי, ההבנה של מי אני, מה יש לי להציע, ושיש מי שרואה. יש מי שראה. יש מי שמאמין בי.. באמת מאמין. יש אפילו שתיים!! קוראים להן ורדה ודורותה. ואני יודעת עכשיו שתחושת החיבור הזה, והרגע שבו אתה מבין שהאדם שנכנס לחייך לא נכנס רק לתפקיד אורח, אלא להמשכיות, (שזאת רק ההתחלה!!) לא הייתה בדמיוני. זה נכון שהרבה פעמים אני מסתובבת עם התחושה הזאת לגבי אנשים, גם אם הצד השני לא מודע לעניין, אבל כבר הבנתי מזמן שבהרבה מאד מקרים אני משכנעת את עצמי שזה המצב גם אם הוא לא ככה. אני חושבת שבהמון מקרים אני פוגשת אנשים או מזהה טיפוסים שיתכן והם יוכלו לענות על הקטגוריה של "אנשי הסט שלי", ובלי לשים לב אני מנסה להתאים את עצמי אליהם כך שאשתייך לסט שלהם.... במקרים כאלה בעבר, הקשר היה מסתיים באיזשהו בום שהיה מהדהד לי במשך זמן רב אחר כך, ובדרך כלל לא הייתי חכמה מספיק בשביל לעצור אותו בזמן בטרם ישאיר בי מכתש של ממש. אבל אני מרגישה שהצלחתי לרכוש איזשהם כלים בשביל לבחון את הדברים טוב יותר. יסודי יותר. אמיתי יותר.

מידי פעם יש לי נתק חשמלי במוח, כמו שקרה לי עכשיו כשהתחילו החזרות על רפול ובטחוני העצמי אבד עד כדי כך, שכביכול חזרתי אחורה באיזושהי צורה. למעשה הדבר אינו ככה, ונוכחתי לדעת שכאשר אני למדה משהו, לאט לאט גם הגוף שלי למד אותו, ולמדתי להתמודד קצת יותר טוב עם החיים האלה. הלחץ הוא לא המאפיין העיקרי שלהם, וכמוהו גם לא הצורך הנואש והחייתי לענות על צרכי האנושות רק על פי כפי שהם נשקפים לי בדרכי הסובייקטיבית.. לפתע במהלך החזרות חזרו כל אלה לבקרני. תחושת הלוזריות, החוסר נראות, שאין בי עניין ואין סיבה שיהיה, שאני לא מוכשרת מספיק ואולי גם לא מוכשרת כמו שאני חושבת שאני ושאולי לא אהיה ואולי אני לא בכלל. הזדקקות הזאת למישהו שיקלוט אותי בלי מילים ויגיד "היי נעמה היא משהו מיוחד, בלי שהיא אומרת כלום בלי שהיא עושה יותר מידי בלי שיש לי מושג ירוק מי היא ומאיפה היא נחתה אני יודע שהיא היא הדבר האמיתי ושעלי להכיר תודה כי היא נקרתה בדרכי וללמוד ממנה ולהוקיר אותה ולתת לה התחושה כי היא נשגבת וראויה יותר מכל איש ואיש שנמצא כאן בחדר!!!"

טוב קצת הגזמתי. אבל האמת שקלטתי פתאום שהתחושת החוסר ערך עצמי הזה פתאום צצה לה משום מקום ובלי שום סיבה. 

נסתכל רגע על העובדות.

היחידה שהכירה אותי ושדרכה בעצם הגעתי (עד הלום) היא יהלי. והיא בניגוד אלי לא הרגישה שום צורך להצדיק את נוכחותי שוב ושוב ולשכנע ולהוכיח ובטח לא שאת נוכחותה שלה... וכן, אחרי הכל, עם כל הייחודיות והשכל והסיפור האישי, אף אחד שם עדיין לא מכיר אותי.. לא באמת. ועליי להבין שזה בסדר. אני מוכרחה כבר להשלים עם העובדה שאתה מגיע למקומות חדשים ברוב המקרים דף חלק ועליך לאט לאט ליצוק לתוכו את מי שאתה.. אף אחד לא ידע מי אתה אם לא תגיד, אם לא תראה, אם לא תהיה. ואין לי כל כך חשק להגיד ולהראות, אין לי כל כך חשק לחשוב בלי הרף על מה אני אומרת ואיך אני נראית, ואיך רואים את מה שאמרתי ואת איך שנראיתי... אני רוצה פשוט להיות. אני חושבת שזו הדרך הכי פשוטה להראות מי אתה.. כשאתה לא חושב יותר מידי. אני חושבת שזאת המטרה של כל הדרך שעברתי עד עכשיו.. להפריד בין מה שאני חושבת שאני צריכה להיות כדי להצדיק את קיומי בעולם, לבין מה שפשוט בא לי לעשות ולהיות.

זה הגיוני להגיע למקום חדש, בטח בתל אביב, בטח כשכמעט כולם גדולים ומנוסים ובקיאים ממך, אם בעיר ואם בתעשייה ואם בהתנהלות בעולם שהוא לא רק ארבע אמות חדריך, (המקום העיקרי בו שהיתי במשך כמעט שנה שלמה, ולמעשה יותר משנה כי גם כשהייתי בחוץ במשך 18 שנה בעצם הייתי לכודה עמוק עמוק בפנים. מאחורי סורג ובריח במגדל גבוה באמצע גהנום של שום מקום עם שומר שהוא גם מפלצת וגם נאצי וגם ערפד וגם סרפד וגם מכשפה וגם רוח רפאים וגם רוצח וגם נראה בדיוק כמוני וגם נורא קר שם וגם נורא חם ואני גם ילדה בעצם אז בטח היו שם ממתקים אבל בעצם אם זה מקום עצוב אז אולי הם היו מקולקלים או רק שוקולד מריר או משהו שזה לא באמת ממתק אלא רק וואנבי ממתק ואמור לגורם לך לסתום את הפה ולא לבקש משהו מתוק כי כי קיבלת שוקולד אבל זה שוקולד מריר וכשמו כן הוא!!!!!) 

אז כמו שאמרתי... זה הגיוני להגיע למקום חדש ולהרגיש קצת לא נוח. להיות קצת יותר שקט. קצת פחות טבעי. קצת לחשוב יותר על מה שיוצא לך מהפה, קצת להתרגש וקצת להתבלבל וקצת לגמגם כשפונים אליך וקצת להגיד מידי פעם משהו לא במקום.

מספיק שאני יודעת שהכל הולך בדיוק לפי הסיפור האישי שלי, הכל מתאים, כל חלקי הפאזל מתחברים, הכל קורה ומרגיש נכון. על הגוונים הטובים יותר ועל אלו שפחות. זה לא אומר שכל רגע משמח ומאושר ומקפיץ אותי במקום בדילוגים פיזוזים וצהלות גיל. ממש לא. רוב הרגעים אם להיות כנה יותר קרובים למקום הכואב רק שבאופן מפתיע הוא לא כואב כל כך... פתאום. לפחות לא כמו פעם. הוא לא היסטרי. הוא לא קיומי הוא לא נואש לשרוד...

הוא פשוט חי... חווה.... נהנה פחות נהנה יותר, קצת כועס, קצת עצוב, משנה את דעתו הרבה פעמים, בודק, מתנסה,.. .חווה כבר אמרתי? 

בטוח אמרתי. חוויה זאת מילה שתמיד נכנסת באיזושהי הטייה בטקסטים כאלה בסיטואציות כאלה בחיים.. "אני שם בשביל החוויה". יה רייט... סתם.. גם בשביל החוויה.

בקיצור.. לא קל, אבל אני כן יודעת מי אני. והגוף שלי כבר יודע איך להתמודד עם העולם הזה בקצת פחות מתח והיסטריה.... אמנם נוסעת הרבה, אמנם לא נמצאת הרבה בבית, אמנם יש הרבה אנשים שצריך להתמודד עם הציפיות שלהם ממני.. ועם הצורך לרצות.. אבל איכשהו זה לא מרגיש כל כך נורא. זה הניצחון שלי..... זאת אני......

ובפעם הבאה שאשכח.... פשוט צריכה להרים טלפון לורדה.

יופי לי טופי לי ! עד הפעם הבאה...