כולנו מכירים את התופעה הנוראה שמתקיפה את ישראל, שנעשית מיום ליום יותר מושפעת ממדינות ערב החברתיות והחביבות, והיא -

ערסים.

ערס

אבל אני לא בא כדי לדבר על ערסים. לא. אני בא לדבר על גורם מחתרתי שנתגלה אליי לאחרונה: ערסיות.

ערסיות זה הנקבות של הערסים. אבל כאן בא הקונפליקט: הן, בניגוד לערסים, אינן שעירות (פלאי השעווה), או לבושות באותם בגדים ותסרוקות אופיינים...

הן עושות הכל - הכל - כדי להתרחק מהמראה השעיר הידוע - ולהיראות כמו אמריקאית בלונדינית ורודה. הן יצבעו את השיער לבלונד (או כתום, כי לא הלך להן),

הן ישימו עדשות צבע (שיגרום להן להיראות כמו סצנה מתוך הסרט IRobot2) ויתלבשו כמו חשפניות בשקל. עם הרבה זהב. וכמות לא נורמלית של מוצרים בשיער

ובושם עד שהם יעברו לידך אתה תחטוף הרעלת קיבה. או שיעצרו אותך על לקיחת סמים. אבל בסופו של דבר - הן לעולם לא יתחמקו מהעובדה שהן ערסיות.

הן מנסות לחקות בכל מחיר את התרבות של הוליווד. מנסות לחקות נשיות. ולרגע - כן לרגע - אתה עלול לחשוב שהן לא ממוצא של הקוף - ושהן אולי כן נשים...

אבל אז, פתאום, במקרה, בטעות, פליטת פה אחת קטנה...וכל השערות שוב מזדקרות והעדשות נופלות והשיער מתקרזל (פן בשקל) והציפורניים (הבנויות) נשלפות:

כן. אני כאן כדי לדבר על התופעה החדשה - ערסיות.

הייתי נותן לכם דוגמאות על ערסיות בישראבלוף, אבל הבעיה היא שהן לא ממש יודעות לכתוב,

 וככל הנראה ברגע זה עסוקות גם ככה בלראות 'לחיי האהבה' בערוץ ויוה (פלטינה, כי בכל זאת

כאילו...איכות).

יש לי בעיה עם ערסיות. אני לא אוהב אותן.

לא - לא לא אוהב - לא סובל אותן. הן מגעילות אותי. הן הורסות את המין הנשי.

בזויות וטיפשות כמו נעל.

[מאחר ואין ערסיות בחו"ל, או בכל מקום נטול השפעה ערבית, אני נאלץ להביא דוגמאות מהארץ היפה שלנו. ולכן אני מסתיר את העיניים

למקרה ואקבל לפתע ביום בהיר ונחמד תביעה מליטל אבוטבול, הבת של דודו משכונה ז' במורד הרחוב.

רגע - עזבו אתכם תביעה, הם לא מבינים במשפטים.

למקרה שבוקר אחד צלול לפתע אני אקבל את כל באר שבע על הראש שלי. עם סכינים והרבה כבוד..שאה..יש להם. ]

ערסית ממוצעת. היא מהסוג הנחות יותר במעמד הערסיות.

יש את הערסית שנחשבת בין חברייה הקופים ל"או-אה-אה" שזה בשפתנו: כוסית

ויש את הערסית ה"אה-אי-אי" שמתורגם משפת הערסים ל: דבה.

זאת, בשפת הערסים: "אה-אי-אי-בעע"

זאת אומרת, "שווה זיון. כי גם ככה בזמן האחרון אני לא אקבל."

ואחרונה חביבה זו: "עאההה-וואהעא-עאה-אה-אי!!!"

שבשפת הערסים הנרגשים: בלונדינית! (זאת שחורדינית, אבל בקטנה).

זאת ערסית שלא יצאה מהארון ומנסה להוציא בוק בסוכנות של בטי את אתי כדי להגשים את חלום חייה:

לשחק ב"משחקי אהבה" טלנבולה עם יודה לוי, המושלםםם!!!!111

היא עלולה להיראות נחמדה וסנובית.

אך אם תהיה תקרית לא נעימה, היא תביא את כל השכונה.

חבל.

איך מבדילים בין ערסיות לבין בנות עם מוח? פשוט מאוד:

1) ערסיות אף פעם לא מדברות על מה הן יעסקו בעתיד.

כאילו, זה לא ברור? או שהן יהיו קוסמטיקאיות, או שהן יגדלו יתחתנו עם אבו/אבי/איציק ויגדלו מלא ילדים

וילבשו בגדים מנומרים רחבים ויאספו את השיער עם קליפס כזה, ככה שרואים את כל השורשים.

2) צועקות.

תמיד יש להן משהו להעיר. וללעוס מסטיק בו זמנית.

ערסיות בטוחות שהן מבינות הכל. ולכן הן חסרות טאקט מטיבען. מה שנקרא, נימוס בשקל.

3) הן לא אוכלות עוף.

 כי זה ציפור, ואחרי הכל, הן אוכלות רק בשר.

4) אין להן תחביבים:

הן לא כותבות, לא מציירות, ולא עושות שום דבר שצורך חשיבה - אלא רק משהו שיעזור להן להתקבל ל"חיי האהבה".

5) משתמשות המון בביטויים

 כמו "מאמי," "חיים שלי" "גבות שלי" "שערות ישבן שלי".

6) מתאפרות המון.

המון. המון. הרבה סומק. הרבה שפתון. אפילו גיישה מתאפרת פחות מערסיות.

7) מזרחית.

 מזרחית. מזרחית. ומלא מזה. חוסר תרבות מובהק.

8) שאלו אותן מי זה מוצרט,

 ואל תתפלאו אם הן יגידו "אה זה בטח הרוסי הזה...חבר של מורדכי כפרה עליו..."

9) ויש להן המון כבוד.

 כן. אל תתעסקו עם הכבוד שלהן. למה הכבוד שלהן לפני הכל.

 (וכאן נשאלת השאלה - על איזה כבוד לעזאזל הן מדברות?!? אולי קצת שם במאפיית דודו, או בפיצוחיית אלימלך. גג).

ולמה אני כותב עליהן, אם אני כל כך מתעב אותן? ככה.

כדי שתבינו - בנות יקרות - שבנים לא אוהבים ערסיות. לפחות בנים נורמאלים.

בנים נורמאלים (לא שעירים, דומים לקופים ומקשיבים לבכי מוקלט) - לא אוהבים ערסיות. נהפוך הוא. אנחנו מתעבים אותן.

תהיו יצרתיות, מקוריות. תהיו מיוחדות. אל תהיו כמו החברות שלכן ואלימות כמו עבריין רחוב. זה מגעיל. זה מסריח. ובתכלס, זה מזהם את המדינה שלנו.

נימוס זו תכונה נהדרת. תרבות. קצת תרבות.

נמאס עליי איך ישראל הפכה להיות גדושה בערסים וערסיות שחושבים שהם גילו את העולם. זה עצוב.

או כמו שערס ממוצע יגיד אחרי שלא הצליח לשכנע את "אה-אי-אי-בעע" (שווה זיון) לצאת איתו:

 סאמק!

אה. וחג שמח.