אין לי רגע דל

תחת הכותרת "נאום תשובה למגיבה חביבה" http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=42703

(הושיעו, הושיעו נא, לא מצליח לי לעשות קישור ישיר) שוטח איפי טומבי, מגדולי בלוגרי ארצנו, את משנתו החיננית, בתשובה לפולמוס ערני שהצתתי בנוגע לסוגיית הסירוב. מומלץ להתחיל אצלו ורק אח"כ להגיע חזרה אלי. ובכל מקרה, שירשם, על אף סירובו לסרב, ראויים הוא ובלוגו בעיני עד מאוד!

צ'יפק'ה יקירי, פולמוסן לעילא ולעילא, דבריך אכן נגעו לליבי

מה שמחתי ללמוד כי המוסר והמצפון הנם נר לרגליו של הטומבי

אלא שעם כל הכבוד לטיעונך המאלפים, הנשמעים במחוזותינו השכם וערב

יפים הם בעיני כתלמי גשם דאשתקד במדבר החרב.

במה תועיל אותה אחוות לוחמים מקודשת אותה אתה מתאר

לחברך משכבר רונן, עת יובא (חלילה, חלילה וחס) אלי קבר?

מה תאמר אז אישתו אל מול פניו שיביטו אליה מתוך התמונה?

בעלי, הו בעלי היקר, נהרג לי בקרב למען ביטחונה של המדינה?

הרי ברור לכולנו, כי אותה מדינה עליה כה נחפזים אתם, אתה ורונן להגן

שלמענה ללא היסוס, תמהרו ללבוש אפוד ומגן

אינה מולדתו של העם היהודי אליה שב אחרי אלפי שנות גלות שטופות דם יהודי בנכר

אלא היא אך מולדתם של המתנחלים, תושבי קדומים, אלון שבות ויצהר

ומה תאמר אתה לילדך בעוד עשר, עשרים שנים?

שלא חשבת שצריך לכבוש עם אחר, אבל עשית זאת בשביל החברים?

ומה נגיד כולנו לאותה ילדה פלסטינית קטנה, שנורתה בטעות  עת ישבה בכיתתה סמוך לחלון?

סליחה ילדה קטנה, את פשוט היית בזמן ובמקום הלא נכון?

המשך שהותנו שם 37 שנים, כצבא בתוך אוכלוסייה אזרחית

היא מציאות קשה, קשה מנשוא, שרק אסון ועוד אסון ממשיכה עלינו להמית

שהרי ידוע שהכיבוש והטרור הם סיבה ומסובב

(וראוי שנודה בכך סוף סוף, עם כל הצער והכאב)

ואותו קשר ברור כביכול בין המשך הכיבוש למניעת הפיגוע הבא בדיוק כשאני שותה בקפה

אינו אלא איצטלה קלושה או תירוץ נפוץ, שבלשון המעטה - הוא רפה

כי הרי כל טרוריסט מתחיל יודע, ומכך קשה להתעלם

ששום טובה לא יכולה לצמוח מלשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם

אתם, הקצינים והחיילים הקרביים, המשרתים את המדינה למרות המחיר האישי היקר

אינכם אלא פיונים הממלאים פקודות, שאין בינן לבין בטחון המדינה ולו דבר

כלים במשחק שחמט ארוך שנים המתנהל לו לאיטו על ידי ענקים

מבלי שלמישהו יש אומץ לומר - זהו, שוברים את הכלים, יותר לא משחקים!

לסרב זה לומר - צר לי, הוא כן כבד, הוא אחי

תחת כובד משקלו, הנה כבר תש לו כוחי

אני מסרב להמשיך לעמוד במחסומים, בשמש הקופחת או בקור המקפיא או תחת מבול

אבל אני בהחלט מוכן להמשיך להגן על מדינתי, להגן עליה בעמידה איתנה על קו הגבול

אני מסרב להשתתף בהשחתת הערכים עליהם התחנכתי ועליהם ראוי שיתחנכו ילדי ואף ילדי כל העולם

ערכים של שוויון, של צדק, של הומניות ושל זכויות אדם

ולכן אני בוחר לסרב, ועל כך זוקף אני את ראשי בגאון!

(נו, קדימה צ'יפק'ה, המח"ט מחכה לטלפון...)