לדירה החדשה שלי עדיין אין את הריח שלי. היא עוד לא מריחה ממני.
כשאני נכנסת בדלת הכניסה זה עדיין ריח של מישהו אחר. אולי של הדייר הקודם.
אבל היא כבר מתחילה להראות כמוני.
הקערה המרובעת על השולחן בסלון, למשל, שראיתי פעם באיזו חנות כלי בית, ולמרות שלא באמת היה לי איפה לשים אותה - קניתי.
פרח פשוט מלבד על בסיס מבטון, תמונת חזית של בית קפה יווני, חפיסת קלפים שהיא בעצם קטלוג אופנה.
סתם, דברים שאספתי על הדרך ושפתאום קיבלו משמעות.
וזה הבית שלי. שליייייייייייי. ורק שלי. לבד.
והשינוי הקיצוני הזה, של פתאום לבד, לגמרי לבד, נפל עלי כל כך יפה ובעדינות.
כאילו ככה זה בעצם אמור היה להיות. כאילו כל הזמן הזה, שעבר מאז שעזבתי את בית ההורים ועד היום, היה מן תקופת ביניים שצריך לעבור. כדי להיות מוכנה ללבד.
וגם איך שהכל קרה, כמו נס, כמו קסם. כל כך טבעי, כאילו הדירה שלי חיכתה לי, כאילו היא ידעה שאני אגיע.
מן שילוב מוצלח של חדות עיין וטיימינג. מייד כשנכנסתי אליה ידעתי שהיא שלי.
אחר כך שבועיים של אריזות, יומיים של לחץ - היסטריה, ועוד אחד של סידורים וארגונים, והנה, אני חיה בארמון הקטן שלי.
ומאז, למשל, המוסיקה שלי, ערימת הדיסקים שלי, אני עוברת עליהם אחד אחד ופתאום הם נשמעים אחרת. משוחררים יותר, מלאים בניואנסים שטרם נגלו לאוזני.
ואם בא לי, אני פוצחת בריקוד מאושר בסלון. סתם כי בא לי ואני יכולה.
או נרקבת על הספה מול הטלוויזיה בסלון. מאותה סיבה.
או צוללת לישון מתחת לפוך.
וסביבת מגורים חדשה, שכנים חדשים, עוברי אורח שונים מאלו שהייתי רגילה אליהם, קפה "שכונתי" חדש.
סופרמקרט ולא מכולת, קפה נמס לאורחים ולא רק שחור בשבילי, קורנפלקס, להוריד את הזבל בעצמי, לשמור על סדר, להחזיק בירות במקרר, להרכיב משקפיים מול הטלוויזיה כי היא מספיק רחוקה בשביל זה.
ועוד מעט, לא עוד הרבה זמן, בדירה שלי ידבק גם הריח שלי. כשאפתח את הדלת הוא יקדם את פני.
ואז הדירה שלי תהפוך לבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
