אין לי רגע דל

אני לא מאמין, הוא אומר לי, אני לא מאמין שלא רצית אותי בהתחלה. זה לא שלא רציתי, אני מסבירה לו, פשוט לא ידעתי מה אני רוצה. אבל גם עכשיו אני לא יודעת, המשכתי. מה זה משנה, העיקר שאתה מחבקת אותי ונמרחת עלי ככה כמו שאת עושה הוא אומר, ונותן לי נשיקה על השיער מעל האוזן ומכניס לי ידיים קרות אל מתחת לחולצה.

"ככה?" אני שואלת, ומצמידה לו רק אצבע אחת שהרגע סיימה לשטוף כלים, ברווח בין הגופיה למכנסיים. הוא צועק. שיצעק. "תאמין לי, לי זה כואב יותר" אני אומרת, מבסוטית מעצמי נורא ומגישה את הבליטה במכנסיים שלו מתחילה לתפוח.

זאת סתם שעת בוקר מאוחרת, הוא סתם עבר בסביבה ואני בדיוק חזרתי מהסופר עם גבינות מתחכמות ושלל דגים ונקניקים מהמגדניה. "ואללה? אני מת מרעב. קמתי בשש בבוקר ולא אכלתי כלום מאז" הוא מדווח לי בטלפון. צדיק כזה, הלך בבוקר לביתכנסת לברך הגומל.

"נו, דיברת עם אלוהים?" אני שואלת, "ומה הוא ענה?", "שתק. רק אני דיברתי. סגרנו חשבונות ואמרתי לו תודה". "טוב, אז עכשיו תבוא לברך על הלחמניה שכבר שמתי לך בטוסטר אובן". "דקה אני אצלך".

אני לוקחת אותו למקרר ומראה לו, כמו בוויטרינה, מה יש לאכול. הוא בוחר בסלט ביצים שהכנתי, זה שאתמול בערב הוא עשה עליו פרצופים, בסלט סלק שקניתי בסופר ובטחינה תעשייתית של אחלה. "מה עם גבינות?" אני מפצירה בו וכמעט דוחפת לו רבע עוף לצלחת כמו באלכס חולה אהבה, "לא בא לי גבינות לא נמרחות". "אבל יש גבינה לבנה וגבינה עם זיתים, שתיהן נמרחות יופי", "לא רוצה, תעזבי אותי". אני אומרת "טוב" ממושמע ומתיישבת בסלון לאכול את 2 פרוסות הלחם קל דלות הקלוריות-עתירות האנרגיה-דלוחות הטעם שלי, שלמען האיזון ולחיזוק הכולסטרול פוצצתי בסלט ביצים.

"טעים?" אני שואלת "טעים", הוא עונה. "יופי".

הוא חזר מביקור בקופת חולים, משוכנע שזה סרטן מה שיש לו בגרון במקום שפעת. "אם יגלו שיש לי סרטן תישארי איתי?" הוא שואל אחרי שהוא גומר להשתעל כשהוא אוחז בשקדים התפוחים בתוך הגרון האדמדם שלו "לא מה פתאום, אם אתה כזה קרציה כשיש לך סתם שפעת, נראה לך שאני אשאר איתך עם סרטן?"