אין לי רגע דל

(אין ספק, מה שלא הולך בכוח הולך באלימות, ומה שלא הולך באלימות הולך בכפייה!

צדק הצ'יף (גם אם הייתי יודעת איך ללנקק, הרי שאין צורך, כולכם מכירים...)!)

עברה חצי שנה. נגמר לי הפרו. אז אי אפשר יותר לכתוב טיוטות בלתי מושלמות ולא להעלות אותן לרשת. מה שלא יעלה, ימחק לעד.

שוב נוצחתי על-ידי המערכת!

הייתי השבוע בראיון עבודה (שוב סיגריה בסיגריה. אני נוראית כשאני כותבת...). "מה ההבדל בין שיהוי להתיישנות?" הוא שאל. שאלה טיפשית האמת, גם למי שסיים משפטים בקורנספונדציה, כמוני.

ככה זה עכשיו.

שנים שלא הייתי בראיונות עבודה. לא הייתי צריכה, הדברים קרו מאליהם. הפעם אני צריכה להתאמץ.

בשבוע שעבר התקיים טקס חלוקת התארים, ואפילו שיש לי עוד מבחן אחד, טיפשי וקטן, הגעתי. לפגוש את החבר'ה.

האמת, חשבתי שכולם יתייחסו אל העניין בשוויון נפש כמוני. הופתעתי לגלות שלא. אפילו יוסי, האיש שהחזיק אותי בעניינים כל התואר, פושט רגל לשעבר ואב לשני ילדים, הביא את הבן שלו לטקס. אשתו שוב היתה בחו"ל לרגל ענייני עבודה ולבת שלו היתה הופעה מהחוג למחול מודרני אז רק הבן בא. יובל הביא את אמא שלו, את הבת, את הבן ואת החברה החדשה. וכשהסתובבנו לכמה דקות של מינגליג, אני ומשה, על כר הדשא שהוסב ל"רחבת הקייטרינג", הוא כל הזמן טרח להזכיר שהוא אמר לאשתו ולילדים לבוא ב- 20:00. הוא חיכה להם, ראיתי.

מיותר לציין שריקי הביאה את כל המשפחה, כולל הסבתא שלא הפסיקה לבכות, ואת רווית ראיתי עם לפחות חמישה אנשים שנראים ממש בדיוק כמוה, אבל רק 30 קילו פחות...

ואפילו שיק'ה, תקוותי האחרונה לקצת ציניות בריאה, התגלה עומד על רחבת המסדרים עם האיש שממנו הוא קיבל את צורת השפתיים. אבא שלו. אבל הוא התנצל, לפחות זה. הוא אמר שאבא שלו ביקש לבוא.

אני הייתי שם לבד.

בחיי שלא עלה על דעתי להזמין מישהו. בדיעבד, הבנתי מאמא שלי שאפילו לא הזכרתי את העניין בפניה. היא נורא בכתה אחרי זה ואני כמובן שטפתי אותה, ואמרתי לה שחסכתי ממנה טרחה נוראית ושהיא תקבל תמונות מרון.

רון הוא בנדוד שלי. הבן של אחות של אמא שלי. אנחנו לא יותר מדי קרובים, אבל ללא ספק משפחה.

באמצע הטקס, כשאנחנו חבושים בכובעים המרובעים האלה, שהזכירו לי תמונה הוליוודית של של פסל החירות, ועטויים בגלימה הדרמאטית הזאת של עורכי הדין, היה לנו מומנט. איכשהו ידעתי שהדבר הנכון לעשות הוא לשבת לידו בטקס, אפילו שכל התואר לא ראינו האחד את השני ממטר...

באמצע, בין כל נאומי היח"צנות של ראשי המכללה, הוא הראה לי את השעון שלו, שעון מוזהב ויקר מאלה שהפנסיונרים מקבלים לעת פרישה, וסיפר לי שאבא שלו, חצי שנה לפני שהוא נפטר, אמר לו "טרונצ'ו, אני לא אהיה בטקס סיום התואר שלך" ונתן לו את השעון הזה. הלוויה היתה כבר לפני קצת יותר משנה...

ושנינו, אני ורון, הזלנו דמעות. ואני ליטפתי לו את היד.

אחר כך הלכנו לחדר 601 לקבל את התואר ואיזה טיצ'רס-פט נשא נאום תודה למכללה ולהוריו שהביאוהו עד הלום.

ובסוף הצטלמנו עם הגלימות. אני לבד. אח"כ רון לבד. ואח"כ אני ורון כשהוא תופס לי בציצי, תמונה לאלבום המשפחתי.

הוא כבר תפס לי בציצי בחתונה הראשונה שלו (רק אז כבר אולי היה אפשר לקרוא להם ככה), תפס לי בציצי בנופש המשותף בכינרת, תפס לי בציצי בחגיגת הבת מצווה שלי, תפס לי בציצי בחתונה השנייה שלו, תפס לי בציצי בטיול הראשון שלי לחו"ל (התמונה צולמה ליד הכלוב של הדובים בברן), ועכשיו, תשע שנים אחרי, הוא שוב תפס לי בציצי. אבל עם גלימה, כובע ותואר. גאוות האקדמיה! (כמעט כמו עם הגמד ב"אמלי").

כשחזרתי הביתה הלכתי לזוג חברים שלי וממש הכרחתי אותם לעשות לי קולולו לקבלת התואר. אפילו הבאתי בורקסים.

כמה הם צחקו עלי כשפתחנו את הכריכה המפוארת עם השם של המוסד האקדמי מוטבע באותיות זהב, והם גילו שם דף נייר לבן עליו כתוב באותיות של קידוש לבנה על נייר הלוגו של המכללה "אינך זכאי עדיין לקבלת תואר בוגר. עם סיום חובותיך תונפק לך התעודה".

כולה מבחן באנגלית ו- 14,4000 ש"ח מפרידים ביני לבינו...

שטויות. את המבחן אני עושה ביום א' הקרוב ובשביל השאר אני מרוקנת כל חשבון חיסכון אפשרי.

ומחר, ה- 30 ליוני, אני עוזבת את החברה שאני עובדת בה מזה כשנה. נו-לונגר יועצת תקשורת.

מה- 1 ליולי אחראית משמרת במסעדה ואח"כ, אינשאללה, בספטמבר הקרוב, סטאז'רית.

כן, כן, גם אני מצטרפת למסדר האופל ולו לתקופה מוגבלת של שנה. אחר-כך, אלוהים גדול. גם אני. אינשאללה.