אין לי רגע דל

בשעה 19:00 הבהבה מעטפית הודעה במחשבי משתמשי הקצה של רשת המגנ"א ברשות לניירות ערך.

ראש הרשות כבר היה בדרכו הביתה, מרחק 10 דקות מהמשרד. היה זה סגנו, דווקא, ששמע ראשון את דנדון המחשב המוכר, אות כי הגיעה הודעה חדשה. שעה קצת מוזרה, הוא חשב לעצמו וסילק מעל ברכיו בשאט-נפש את הפקידה התורנית, שכבר היתה בשלב בו הואילה להגביה מעט את חצאיתה ולשבת כשפניה אליו.

"בשעה כזאת זו בטח הודעה חשובה" אמר וכבר שלח ידו אל עכבר המחשב כשהוא מקפיד להישיר את מבטו אל מסך המחשב, מנסה בכל כוחו להתעלם ממבוכתה של הפקידה שנעמדה לצידו המומה כשהיא מושכת נואשות את שולי חצאיתה כלפי מטה.

עיניו רפרפו על המסך, מנסות לקלוט ברגע את משמעותה של ההודעה. "קפה?" היא שאלה, "לא, לא, את יכולה ללכת הביתה, זה עלול להמשך עוד זמן. נמשיך בשבוע הבא, בסדר?" אמר מבלי להסיר את עיניו מהמסך. "דוח מיידי על אירוע או עניין החורגים מעסקי התאגיד הרגילים" אמרה ההודעה. היא המשיכה לעמוד שם עוד כמה רגעים, בנסיון נואש לשוות איזה נופך אישי לסיום המפגש ביניהם. "זה הכל. תודה" הוא הפנה לרגע את מבטו אליה, לא מותיר לה שום ברירה. הוא שמע את עקביה מטופפים חרישית על פרקט משרדו,  ואחר כך טריקת דלת.

"בישיבתו מהיום (29 ליוני 2005) שהתקיימה שלא מן המניין, הורה דירקטוריון החברה למנכ"לה לפנות לבנק ישראל ולמשרד האוצר בבקשה להקצאת קו אשראי מיוחד שיועמד לאלתר לרשות החברה במטרה למנוע את קריסתה, זאת לאור מספר בקשות פירוק שהוגשו היום כנגד החברה בבית המשפט המחוזי בת"א".

סגן ראש הרשות היה המום. הלא רק בתחילת השבוע חגגה החברה במסיבת עיתונאים את הנסיקה המטאורית במחירי מניותיה, לאור עסקת הענק במסגרתה רכשה את מתחרתה הנחושה ביותר, ועכשיו פתאום זה? לא היה בכך שום הגיון.

הוא המשיך לקרוא. "דירקטוריון החברה ימשיך לפעול ולעשות ככל שביכולתו על מנת לדאוג להחזיר את חובותיו לכל נושי החברה, ובכללם 4947 עובדי החברה", "מדווח אלקטרוני: יעקב טישלר, תפקידו: מזכיר כללי, עו"ד".

הסגן לא ידע את נפשו, אחרי הכל מדובר באביה של אשתו, יו"ר דירקטוריון החברה.

טלפון לראש הרשות, הוא ידע, לא היה אופציה, גם לא ליועץ המשפטי. ביד רועדת הוא חייג לחמו. "הכל בסדר, אפשר להרגע. לפני כמה דקות סיימתי שיחה עם הנגיד ועם השר. קו אשראי של 2.2 מליון ש"ח יועמד לרשותנו החל מהראשון לחודש" הוא אמר לו, "אתה עוד בעבודה? תחזור לעניינך. אתם באים לצהריים אצלנו בשבת, לא?"

את מספר הטלפון הנייד של הפקידה הנעלבת, הוא זכר בעל-פה מתחלופת האסמסים הערה שניהל עמה לאורך כל היום. "אני מצטער" הוא אמר לה מייד אחרי ה"הלו". הוא נתן לה להוציא קיטור ובסוף שאל אותה בקול מפויס "אז אולי אני אבוא כשאסיים פה? יש לי עוד כמה טלפונים לעשות" היא לא הביעה התנגדות חריפה.

הומאז' למכתב הדחייה שקיבלתי היום מהרשות לניירות ערך...