עמדתי בתחנת האוטובוסים ונשענתי על קיר קר של בניין לא גמור. צפיתי בעוברים והשבים כהרגלי, בסקרנות גוברת לדעת מה עומד מאחורי החזות האיתנה ומזהירה שהם מציגים. לעיתים החזות הזו נשברת ורואים לא אדם אלא שבר כלי. גם אותם אפשר למצוא בתחנת האוטובוסים.

חיברתי את הנגן ודחפתי אוזניות באוזניים. רעש נעים ולא מובן מילא את כולי וגרם לי להרגיש קטנה בעולם הגדול והקר הזה.

חיילות וחיילים ירדו מן האוטובוסים כמו ארבה ירוק מסתער שתופס כל חלקה קטנה. בקרוב גם אני אצטרף אל הארבה הירוק הזה.

איש עגלגל ומתקרח עמד באמצע הרחבה, מקנח את אפו ומסתכל על העולם מלמעלה. מעניין מה נותן לו את ההרגשה הזאת שהוא מעל וכולנו קטנים. אולי הוא פשוט פוחד ללכת לאיבוד מבין ההמון.

אני לוקחת שאיפה של אוויר ספק צח ספק מזוהם ומלא חומרים שאת שמם אינני יודעת, והרגשה חמימה מציפה אותי החל מהריאות מתפשטת ומאכלת כל תא.

אישה גבוהה דקת גזרה ובעלת שיער אדמוני-צבוע מטופפת בעקביה לאורך הרחוב. והיא כל-כך מהפנטת שאיני יכולה שלא להסתכל עליה גם כן. ולתהות מה עושה אותה כה נשית ושברירה. תמיד כשאני רואה אישה יפה, אני נזכרת בונוס. וכל אחת מהן נראית לי כל-כך ונוסית באותו רגע. מערבולת של עדינות וחושניות.

וההרגשה החמימה ממשיכה להתפשט לאורך גופי, מתפתלת כמו נחש ועוטפת אותי כמו שמיכה ביום חורף קר. חתול רחוב מתהלך משמאלי. אני קוראת לו חרישית והוא נעצר. מביט בי בעיניו הירוקות החתוליות קפוא במקומו. "אין לי מה לתת לך חבוב" הוא משתהה מעט, ואחר ממשיך במסעו. לא מתקרב קרוב מדיי לאנשים, הרי שהם אכזריים.

מתוך ההרגשה החמימה שעטפה אותי בזרועותיה ובין האורות הקלושים של פנסיי הרחוב צומחת לה ההבנה הפשוטה לכאורה- יש לי מקום בעולם הגדול הזה. ואני הקטנה מספיקה.