אז קמתי בבוקר יום רביעי, וחייכתי בלב. אני מתגייסת היום. איזה קטע.

ובדקתי את הרשימת ציוד בפעם המאה (ורק נוכחתי לדעת בהמשך כמה הכל היה מיותר) והכנסתי את הדברים האחרונים כמו מברשת שיניים וקצת איפור, הרי צריך להיראות טוב תמיד. ולא חשוב שאין זמן.

ולבשתי עליי את הגופייה הלבנה והיא נחה על גופי בשלווה. התלבשתי לאט, בידיעה מעורפלת שעוד מעט נצא.

ניסיתי למשוך כל רגע, כי זה מה שאמרו הקודמים לפניי. להנות מטיפת האזרחות האחרונה שלי בטרם אני נבלעת אל תוך המערכת הענקית הזאת.

ובנסיעה, נשמתי עמוק והוצאתי אוויר כי הבטן עשתה שמיניות באוויר, ספק מלחץ, ספק מהתרגשות.

וגם כשראיתי את השם על הלוח ופגשתי אנשים מוכרים, ניסיתי להירגע ולא לחשוב על מה שמצפה לי. וגם כשאימא נופפה בידה עם אף אדום מבכי ואבא מיאן להוריד את משקפי השמש, וחייכתי חיוך מלא שיניים ונופפתי לעברם עדיין לא הבנתי מה יהיה.

וגם כשהאישה המוזרה שפכה מים על האוטובוס שלנו וצעקה שנחזור בשלום, גם אז לא הבנתי.

רק כשהסתכלתי על עצמי במראה, לבושה מדי זית שגדולים בכמה מידות, רק כשחטפתי את ה'שוק'- הבנתי איזה כבוד זה להתגייס לצה"ל דווקא בימים קשים אלה של המלחמה.

שיהיה רק טוב.

I`m in the army now.