ואיכשהוא הרי ידעתי שאגיע לכאן. לנקודה הזאת בדיוק. ידעתי. רק לא ידעתי שזה יגיע כ"כ מהר.

אבל הנה זה כאן. הנה אני כאן. בפעם הזיליון מנסה להבין מה הייתה הפואנטה של כל זה. לפעמים נדמה לי שאני אוהבת לעשות דרמה, להכניס לחיים קצת אקשן, רק כדי לבדוק אם אני חיה, אם יש לי דופק. ואז כשהכל הרוס, אני מתבוננת בהריסות חיי, תופסת את הראש וחושבת "למה לעזאזל עשיתי את זה מלכתחילה?!" פשוט מדהים.

וצללתי לתוך זה במודעות מלאה שזה כנראה בדיוק מה שאני עושה גם עכשיו. ואולי לא. ואולי בעצם הייתי צריכה את ההתנתקות הזאת לקצת. לנקות את הראש. לברוח מהמחשבות. לברוח מעצמי. ובקיצור- לברוח.

ונסיונות הבריחה שלי נהדרים, רק מה-המחשבות עלייך לא מפסיקות להנחית אותי בחזרה לכדור הארץ. הסטירה המצלצלת בפרצוף מנופפת מולי בבוז כשאני נמצאת פיזית עם בנאדם אחר, מדברת/צוחקת אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה מה אתה עושה ברגע זה, אם כיף לך, אם אתה מחייך עכשיו את החיוך החמוד הזה שחורט בפנייך קמטים, ולמה לעזאזל אני חושבת על כל זה?!

רציתי לעבור תהליך, למצוא את עצמי בחזרה...רציתי לשבור ולהרוס רק כדי לנסות ולבנות מחדש. רציתי לעשות הכל לבד. ואיכשהוא שכחתי שבלעדייך אני יודעת לעשות רק חצי עבודה. ובחיי שאני מרגישה כאילו משהו בי נעלם, חלק ממני הלך. הוא נשאר איתך.

"אתה לא יודע את ערכו של דבר, עד שאתה מאבד אותו" האימרה הזאת כ"כ שחוקה, כ"כ בנאלית, שזה כ"כ כואב לגלות עד כמה היא נכונה. ועצוב לי שאני צריכה את הסטירה הזאת כדי להבין באמת...זה הרי כה מטומטם! למה אי אפשר פשוט להעריך את הדברים הטובים שיש לנו בחיים? למה קודם צריך לאבד רק כדי להבין?

בנימה אופטימית זו, אני רוצה לכתוב כאן-וישראבלוף עדה לכך:

בשנת 2010 המטרה העיקרית שלי היא להעריך את מה שיש לי. להפסיק לחשוב על מה לכולם וכולם. להתחיל לחשוב על מה שעושה לי טוב ולהעריך את זה.

הדשא לא באמת ירוק יותר אצל השכנים. הוא פשוט מלאכותי. ויפה להבין את זה שעה קודם.

המטרה השנייה היא לעשות עם עצמי משהו. לא ליפול לתוך הרולטה הזאת של חוסר מעש- יותר פעילויות מביאות יותר אנרגיה. וספורט היא לא מילה גסה, גברת. אז אחת שתיים ולהתחיל לחזור לכושר!!!

דבר שלישי יהיה כנראה לשמור על קשר עם אנשים. פשוט ככה.

הדבר הבא יהיה כנראה להמשיך לשמור על ראש פתוח- לא לפחד לעשות דברים חדשים. חדש= מרגש. ואין סיבה שהבטן שלי תתפחלץ ותעשה שמיניות באוויר מרוב לחץ מכל שטות קטנה. משרד הבריאות טוען שזה לא בריא. יפה.

ובנימה אופטימית זו, מי ייתן והכל יסתדר. אצליח להודות בטמטומי ואולי אף אצליח לתקן ולאחות את הקרעים.

חזרו אחריי חברים- א-מ-ן!

ולא, אני לא מעשנת/מסניפה/מזריקה :)