זה היה יום סגרירי ומעונן, העננים האפורים והכבדים כיסו את שמי הארץ והפילו צללים עצומים על הרחובות.

היא התעוררה במיטתה החמה והנעימה שעה שהגשם בחוץ טיפטף ובכך ניקד את חלונה,

היא פתחה את עיניה בעצלנות מובהקת ומיצמצה, החלון כרגע נראה כמו מכרה יהלומים חשבה, כל הטיפות הללו כל כך יפות על החלון מנצנצות להן, בלי שום דאגה. כן כך חשבה, תמיד דמיונה היה מפותח מעל ומעבר.

היא התמתחה באיטיות במיטתה, התהפכה מספר פעמים ולבסוף החליטה לקום.

באי רצון מוחלט התלבשה, אכלה, סידרה את עצמה ויצאה למקום הכי לא רצוי- בית הספר שלה.

בדרכה לבית הספר קיפצה בין הצבעים השונים במדרכה, לא לדרוך על הכחולים שיננה לעצמה, לא לדרוך על הכחולים,

מאז היותה ילדה קטנה אהבה לשחק במשחק הילדותי הזה, תמיד הייתה מחליטה במדרכה על אילו צבעים לא תדרוך והיתה מדלגת עליהם,

זה גרם לה לשעשוע רב.

היא דילגה בקלילות רבה, מאדום לאדום, כמעט ונגעה בכחול, אך לא ברגע האחרון הושיטה את רגלה הארוכה והגיעה לקוביה האדומה,

היא הייתה כה שקועה בלדלג על הקוביות האדומות שבמדרכה שלא שמה לב שלכך שבאותה שנייה ניתקל בה נער, הנער היה גבוה ממנה בהרבה, שערו שחור כעורב ועיניו ירוקות תכלות עדינות ונעימות, "הוו סליחה!" אמר הנער בנימה מצטערת, "את בסדר? אני מצטער, לא ראיתי אותך, הייתי מאד שקוע במחשבות" היא עמדה מולו סמוקת פנים, כאילו בלעה את המילים ורק אמרה בטון ילדותי "זה בסדר, אני בסדר, הכל בסדר" לאחר שהצליחה להוציא את המשפט הזה מפיה כעסה מאד על עצמה, למה אמרה משפט כל כך מגושם וטיפשי..? למה היא חייבת להרוס תמיד הכל..?

הנער הבין כי היא במבוכה ולכן ניסה לשבור את הקרח ולפתוח בשיחה "אה יופי, העיקר שלא נפגעת, לעזור לך להרים את הספרים?"

היא הביטה על הרצפה ושמה לב לכך שכל ספריה ומחברותיה היו כעת מפוזרים על המדרכה, שרועים על הקוביות האדומות והכחולות בנחת.

"....כן...מממ תודה" אמרה וטרם הספיקה לסים את המשפט התחילה להרים את ספריה גם היא מהמדרכה הקשה.

הוא עזר לה להרים את הכל, ולהכניס לתיק, באותו רגע הקרח נשבר, היא מצאה את המילים האבודות והודתה לו מאד על עזרתו, וכן לא שכחה להתנצל בפניו

כי גם היא לא שמה לב אליו ולכן נתקלה בו, היא הביטה לפתע בשעון "אווווי לאאאאא!!" השעה כבר הייתה די מאוחרת, ועליה היה עוד להגיע לבית הספר, היא התנצלה והחלה למהר בהליכתה, הנער הצטרף אליה.

הם הלכו להם כך, מדברים על הא ועל דה, והיא כבר לא התביישה, היא שוחה איתו והרגישה כל כך טוב בלב.

הם המשיכו ללכת כאשר החל הגשם, הטיפות הקטנטנות הפכו לגדולות יותר ויותר, גשם זלעפות של ממש החל לרדת על עורפיהם,

הם החליטו להסתתר בבנין שעמד קרוב.

נוטפי מים וקפואים עמדו זה מול זו מתחת לבניין ההוא, מביטים פעם אל הגשם ופעם האחד על השנייה.

זה היה בלתי נמנע, זה היה כמעט ולא אנושי להימנע מזה,

הם הסתכלו עמוק אחת לשני בעיניים, והייתה בזה נחמה מסוימת,

הם הביטו ארוכות זה בזו, ולפתע שפתותיהם נפגשו, החמימות פשטה בגופה והיא הרגישה את החמימות הזו מטפסת בכל גופה,

היא יכלה לנצור את הרגע הזה לנצח, היא לא רצתה להתנתק.

הוא העביר את ידו בשערה הבלונדיני, הטהור, הוא ליטף את גופה וחיבק אותה חזק.

החמימות הייתה כל כך נעימה, ופתאום כמלאך שנגלה אליה שמעה קול..

קול מרוחק מאד, כמו הד.

"מתוקה"

האם זה הוא? האם זה הוא מדבר אליה? איך זה ייתכן?

"מתוקה קומי, קוקי כבר ליקקה לך את כל הפנים, הגיע הזמן לקום!"

היא פתחה את עיניה, וראתה את אמא עומדת מעל המיטה, קוקי כלבתה הפינצ'רית הג'ינג'ית עמדה על מיטתה וליקקה את פניה.

כל זה היה חלום?!?

תמיד דמיונה היה מפותח מעל ומעבר.

מממ סיפור קטן שהמצאתי:]

היה משעמם...אז כתבתי אותו..

אהבתם..? ספרו לחבריכם!

לא אהבתם..? עדיין ספרו לחבריכם!

חחח סתם.

סתם כי חזר לי המצב רוח:))))))

אוהבת,

אפרו.