"אאוצ'.." שיננה מבעד לדמעות ועטפה את היד בכוח עם המגבת הקרובה ביותר שמצאה.

היא התרוממה מהרצפה, נעמדה מול הראי והביטה אל הדמות שנשקפה בצד השני שלה.

 מולה עמדה ילדה, כבת 16, בעלת עיניים חומות חודרות ושיער שטני ,רגילה, היא הייתה טוענת. דמעות הציפו את עיניה וגלי כאב עברו ביד ימינה.

היא מהרה לשטוף ולנגב את פניה, שיערה היה שמנוני ושיווה לה מראה מוזנח.

"שיט!" היא הביטה לפתע במגבת שהספיקה לבנתיים להתמלא בדם אדום כאש, היא הרימה אותה ונתנה מבט חטוף בידה. הדם לא הפסיק לזרום ולכן החליטה כי אין טעם לכבס את המגבת וכי עדיף יהיה לשקר לאימא אם תשאל לאן נעלמה.

במהירות היא לקחה את הסכין הקטנטנה והחביאה אותה במקום הקבוע- מאחורי ארון התרופות.

"כמה פעמים אפשר לקרוא לך?! מה את חירשת עכשיו?" צעקה אמה ברגע שיצאה מן המקלחת.

"לא שמעתי שקראת לי.." נאבקה סיידי בדמעותיה, "יכולת לדפוק בדלת אם רצית כל כך שאני אצא.." היא ענתה בקול מלגלג. "לי ולפיטר אין סיגריות" אמרה אמה קצר ולעניין כמי שנותנת פקודה, "יכולת להגיד מלכתחילה" סיידי לקחה את המפתחות של הבית ואת התיק האהוב עליה וירדה למטה לכיוון הקיוסק.

כך התנהלו העניינים בבית משפחת ברוקר, יום ולילה, ולאף אחד לא היה ראש לכך.

פיטר, החבר של אמה-היה פועל בניין שאת רוב הימים בילה ברביצה מול הטלוויזיה עם בירה ביד אחת וסיגריה ביד השנייה.

אמה, לילי, הייתה מושפעת מפיטר לאחר שאיבדה את בעלה בפיגוע מעורר חלחלה. היא איבדה את טעם החיים ויחד עם זאת גילתה את נפלאות האלכוהול והבריחה מהמציאות שהייתה כה זקוקה לה בימים הקשים.

בערבי יום שישי, היו אלה "ימי חברים". סיידי אף פעם לא הבינה, איזה מין חברים אלה אשר באים כל יום שישי לביתם, מביאים חומרים שונים, שואפים דברים מוזרים ביחד, מתנהגים מוזר וחוזרים הביתה בבוקר. אבל זה היה פעם.

כשהיא עוד הייתה קטנה ונאיבית.

היועצות בבית הספר שבו למדה סיידי, היו מודעות היטב למצב שבו הייתה שרויה ועל מנהגי הוריה, אך דבר לא נעשה.

הן חשבו כי לא ניתן לעשות דבר שימנע זאת וטענו כי זוהי התמכרות וכי זה לא עסקן כלל.

וכך, למציאות הזויה שכזו, גדלה סיידי. כבר לא ניתן היה לזהות סימן של ילדותיות או נאיביות בפניה.

עיניים חודרות ועצובות, פניה כשל נערה בת 18 וחכמת חיים ניכרת לעין.

מציאות שבה כל יום היה עליה להיאבק על חייה ועל רצונותיה וחלומותיה.

"הבאת?" הוא הסתכל עליה במבט חשוד, "כן, ואם לא היית מתקשר כל שנייה אולי הייתי מביאה את זה גם לפני.." היא התיישבה לידו בעצבנות ופרשה בפני כל היושבים את השקית הקטנה.

"תעבירי לכאן!!!" הוא אמר באגרסיביות אחרי השאיפה הראשונה שלקחה מהסיגריה, "תירגע..." צחקה סיידי בלי סיבה. זה עבר במעגלים בין כל החברים ולבסוף חזר אליה, כאשר לא נשאר כבר שום דבר.

"הבטחת עוד! לא אמרת שתפלחי מאימא שלך והחבר שלה?" הוא התיישב מולה ובהה בה בעיניים רעבות, רעבות לעוד. "הבאתי מה שיכולתי...חוץ מזה אתה לא.." היא התחילה בנאום, שהיה יכול להיות מאוד נוגע ומרגש, אך הפסיקה לפתע ועצרה, "אני לא מה?" הוא שאל בחזרה, "לא משנה...אתה לא תבין." היא החליטה בשבילו והעדיפה לסיים כאן.

כאשר שעת הלילה המאוחרת התמזגה עם שעות הבוקר, הם החלו עוזבים את הגינה לכיוון הבתים.

"את יודעת היום כשהעבירו לי את הסיגריה, לא באמת שאפתי" אמר דרק, אליו אף פעם לא התייחסה ברצינות פרט לכך שהיה מלווה אותה כל הזמן הביתה ומספק תירוצים טובים למורים מדוע נרדמה היא בשיעורים.

"שיהיה" ענתה לו בקול אדיש והמשיכה ללכת מבלי להעיף אליו מבט, "אני חושבת שאני אאחר היום לשיעור הראשון...אני חייבת לישון" היא שינתה נושא באופן חד ופנתה לכיוון הבית מאחורי הפינה.

"טוב...אני אחפה עלייך...שינה נעימה לך!" אמר ופנה לכיוון השני.

שינה טרופה אחת, רצף של תמונות, הוא, הם, לא יכולה לסרב, עוד פעם ועוד פעם. מתעוררת כולה בזיעה ומביטה בשעון, 21:00 . "שיט!" לחשה לעצמה, "איך נרדמתי לכל כך הרבה זמן?" היא שאלה את עצמה.

היא הושיטה יד לשידה ומיששה כמחפשת אחר חפץ מסוים, היא נתקלה בידה במנורה הדוממת והדליקה אותה בתנועה מהירה.

הבית היה שקט, "בטח התמסטלו ונרדמו" חשבה לעצמה וחיוך עלה על שפתיה.

חולצה שחורה קצרה וחושפת עם סמיילי אדום, חצאית מיני שהדגישה את הגוף החטוב שלה, מגפיים עד הברך בצבע שחור מבריק, קוקו גבוה והדוק אשר ממנו נשפך שיער שטני וחלק, "זה אמור לסדר משהו" חייכה בחיוך עגום אל הדמות שלה במראה, איתה ניהלה דיון על הבגדים אותם תלבש.

"את רואה? אני חושבת שאנחנו נסתדר...אני ואת, ממש חברות טובות עכשיו" היא סיימה את השיחה עם הדמות שמעבר למראה, בצד השני, והפנתה לה את הגב בעודה הולכת לכיוון הדלת.

קור אימים, וערפל עופף את הרחובות.

חשוך והמנורות ברחוב מאירות באור חלוש, כה חלוש עד כי לא ניתן להבדיל בין האנשים שעוברים.

חסרי בית מתגלגלים לאורך המדרכה, מתחננים לכסף, בסמטאות שבין הרחובות מסוממים יושבים ומזריקים לעצמם, לא רחוק משם ישנה קבוצת בחורות. כולן לבושות יפה, חשוף ומחכות.

היא צעדה לאורך הרחוב ועברה את קבוצת הבנות המצחקקות, "זולות", חשבה לעצמה סיידי.

היא הגיעה לפינה נטושה "הרי ברור שבפינה שלנו נותנים יותר כסף.." צחקה בליבה עד שמזדה כסופה הגיעה וחנתה לפניה.

"ערב טוב לך " הוא קרץ לה.

ברגע שפתח את פיו ריח של אלכוהול כבד הדיח ממנו.

"בא לך היום?" הוא צחק ברשעות בידיעה מוחלטת כי מעליב אותה.

היא לא ענתה לא מילה, גלים של גועל עצמי הציפו אותה בכל גופה וקולות בראשה לחשו לה כי זה לא יביא לטוב, היא התעלמה מהם לגמרי והתיישבה באוטו.

הם נסעו שעה ארוכה בה הוא חקר אותה ושאל שאלות מוזרות.

"סיידי לא קיימת" חשבה לעצמה בעודה ממציאה פרטים על זהותה החדשה.

"אז ג'קי, אני עדיין בטוח שראיתי אותך איפה שהוא.." הוא ערער.

"לא...זאת בטח אחותי התאומה" היא תרצה זאת. הוא היה שיכור לגמרי ונהג במכונית בפרעות, זה לא הפחיד אותה כלל והיא אף נהנתה מהאדרנלין שהציף את גופה לאור הידיעה כי היא עלולה לאבד את חייה בכל רגע, וזה נתן לה הרגשת שמחה.

הוא עצר לפתע בחורשה סמוכה, חשוכה ונטולת אנשים.

הוא ישב והביט בה דקות ספורות, "נו מה? את חדשה בתחום?!" זירז אותה.

היא, כמפסיקה לחיות ולהיות, עוצמת את עיניה ונושמת שתי נשימות ארוכות.

"הנה הכסף שלך, פעם הבאה אני מצפה לחידושים.." הוא זרק בפניה את הכסף ונסע בשריקת גלגלים.

כל הדרך הביתה היא הלכה לאט, מחנק בגרונה כדור שתקוע באמצע ולא נותן לה לנשום לרווחה.

היא הביטה בכסף, ודמעה זלגה במורד לחייה.

היא הרגישה את אותה הרגשה חזקה, דוחפת אותה למקום אחד ויחיד, בו היא תרגיש טוב יותר.

היא החלה לרוץ הביתה אחוזת דיבוק.

בכוח היא פתחה את הדלת ונכנסה לאט על קצות אצבעותיה, הניחה את הכסף על השולחן שבמטבח והתהלכה בשקט מופתי אל חדר המקלחת.

היא נעלה עצמה והתיישבה על הרצפה הקרה כקרח, אוחזת במושיעה שלה- הסכין הקטנטנה.

 דפיקות נשמעו מכל עבר, "תפתחי ת'דלת המזורגגת הזאת!!!" שמעה סיידי בעודה חצי ערה.

היא קפצה למשמע דפיקה חזקה שהצליחה להעיר אותה מיידית.

מלאה בדם, פניה נפוחות מהדמעות ולבושה בבגדים חושפים, היא יצאה מן המקלחת מתעלמת מהמבטים הסקרנים והנוקבים של אלו שעמדו וחיכו. אלה שקראה להם הוריה פעם.

בבית הספר הכל התנהל כרגיל, אף אחד לא שאל מדוע נעדרה ימים כה רבים וכי למה חזרה לפתע.

האדם היחיד שמסיבה לא מובנת ולא ברורה לעין היה לו באמת אכפת היה דרק.

"סיידי התדרדרת בלימודים את יודעת?" אמר הבחור הממושקף שעמד מולה.

"מה אתה אומר.." היא מלמלה מבין שפתיה, "מה? אמרת משהו?" הוא התקרב כדי לשמוע אותה טוב יותר,

"לא...זה סתם.." היא ניסתה לנפנף אותו ממנה כמו שעשתה תמיד.

מבטו השתנה לפתע, והוא הפך לרציני ומבטו ממוקד, הוא הוריד את משקפיו המגוחכים והסתכל לה בעיניים "סיידי אני יודע על הכל...תפסיקי לברוח.."

היא ניסתה להדוף אותו בכוח, אך כמה שהמראה יכול להטעות,הוא אינו היה כה רכרוכי כמו שנדמה.

הוא לפת את ידיה בחוזקה והיא החלה לרקוע ברגליה כמו מטורפת.

הם הלכו כרבע שעה עד כי הגיעו למקום נטול מתלמידים חטטנים ומשועממים.

הוא שיחרר אותה מאחיזתו וביקש ממנה לשבת בחיבה.

"מי אתה חושב שאתה?! מי אתה חושב שאתה בא ואומר לי מה לעשות ומנסה לשלוט בי ?! מי נתן לך את הזכות הזאת להחליט בשבילי מה טוב לי ומה רע לי? ממתי הפכת לאבא שלי?!? אפילו ההורים שלי לא מתערבים ודוחפים את האף שלהם כמו שאתה עושה!!! למה אתה חושב שאתה יכול.."

היא לא הספיקה לסיים את המשפט, ובלהט הרגע הוא פשוט קירב אותה אליו ונישק אותה קלות על שפתיה.

היא ניסתה להתנגד בכוח  והלמה  באגרופיה, אך זה לא  מנע ממנו להמשיך.

לאט לאט היא התמסרה לנשיקה שלו והרגישה כי זה אולי השינוי שלו חיכתה זנןן כה רב..

עבר כחודש מאותו יום מרגש,שבו חייה קיבלו טעם שונה.

היא חזרה לחייך, ולצחוק, הרגישה מאוהבת עד מעל הראש. היא חשבה כי אין בן-אדם המאושר יותר ממנה וכי לא תזכה לחוות שמחה כזו יותר.

אם רק ידעה עד כמה היא צודקת.

"אל תציצי אבל!! אני רואה שאת מסתכלת!" הוא צחק וכיסה את עיניה גם בידו הימנית מעל לכיסוי העיניים השחור. הוא כיוון אותה קדימה ונתן לה הוראות כל כמה זמן, "עכשיו תמשיכי ישר, תספרי עשרה צעדים ותפני ימינה"  היא עשתה כרצונו והלכה לאט לאט, סופרת כל צעד.

הם הגיעו למקום שלא ידעה מה הוא, הרגישה כי מסביב קר "איפה אנחנו?" היא שאלה בחשש מה.

"אל תהרסי לי את ההפתעה..חכי בסבלנות!" הוא צחק והד קולו חזר אליה.

הוא הוריד את ידו מעיניה והוריד את כיסוי העיניים השחור .

היא עמדה מול שמיים פתוחים ופורשי ידיים, על גבעה קטנה לא רחוק מעץ התפוחים.

"רציתי לתת לך את העולם ולא מצאתי איך, רציתי לקטוף בשבילך כוכב, אך הבנתי שזה בלתי אפשרי...כי הכוכב היחיד בשבילי זו את"  הוא הביט לה בעיניים והיא עמדה סמוקה מולו, ממש כילדה קטנה וביישנית, מי היה  מאמין שזה יקרה דווקא לה? חשבה לעצמה בלב.

הוא חיבק אותה וקירב אותה חזק לגופו, והם המשיכו להביט אל תוך השמיים הפרושים לפניהם כמפה.

הדבר היחיד שלא השתנה בזמן הזה- היה המצב בביתה של סיידי שלא נתן לה להתנקות מהרגשת הגועל העצמי עד הסוף.

"שוב את משתעלת?!" צעקה אימה שלה לעברה "מה יהיה איתך?! מה את בכוח מכניסה לעצמך ווירוסים לגוף? יש לך צנצנת שבה את שומרת אותם?" היא צחקה מהבדיחות המטופשות של עצמה והסתכלה עליה במבט מזלזל, "כנראה ששוב נצטרך ללכת לבית החולים להיבדק אה?" היא ליגלגה.

"אולי באמת כדאי, שלא תדביק אותנו במחלות גם כן...מי יודע עם מי היא מסתובבת.." התערב פיטר בשיחה לפתע. סיידי ספגה זאת ואף הצליחה להחניק את הדמעות שאיימו להתפרץ מתוכה.

"שוב את באה לבד? אמרתי לך..אנחנו לא מקבלים אותך ללא ההורים שלך" אמרה האחות המוסמכת הראשית, "זה בסדר, אני אטפל בזה" ד"ר גרין הגיחה לפתע מעבר לפינה וחיבקה את סיידי

"אז מה הפעם גברת צעירה?" היא חייכה אליה בחיוך נעים ומסביר פנים.

"אני חושבת שאני חולה בשפעת והיא דרשה שאני אבוא להיבדק.." ענתה סיידי והדגישה את המילה היא כאילו מדובר באדם זר ולא באימה.

"אני מבינה, אני חושבת שנערוך לך כמה בדיקות דם פשוטות ותוכלי להוכיח לאמא שלך בהזדמנות שאין לך שום בעיות, היא לא מפסיקה לטעון שיש לך חוסר בברזל.." עיקמה האחות את פניה.

"מתי אני?" פתחה את פיה סיידי, "תקבלי את התוצאות? אנחנו נתקשר אלייך.." ד"ר גרין חייכה ויצאה מן החדר.

"אני שמעתי למישהי יש יום הולדת בעוד שבוע אה?" קרץ לה דרק בשובבות אחרי שיצאה משיעור המתמטיקה. "מעניין...אני לא שמעתי על זה...המקור שלך ממש לא מהימן" היא צחקה וקרצה לו בחזרה.

"אז מה את מתכננת לכבוד יום הולדתך?" הוא ניסה להישמע רישמי ובכך להצחיק אותה, "אני חושבת שאני אבלה את היום שלי איתך, זה הרעיון הכי טוב שצץ לי כרגע בראש!!!" חייכה אליו בחיוך מתוק ושמח

"כבר אמרתי שאני מת על הרעיונות המבריקים שלך?" הוא נישק אותה ורץ בכדי לא לאחר לשיעור הבא שלו עם הישמע הצילצול.

כל אותו ערב התארגן דרק לכבוד הפגישה המיוחדת עם סיידי לכבוד יום הולדתה, הוא הכין הכל והסריט בראשו את האופן בו יעשה הכל. הוא הכין לה  ארוחת ערב טעימה להפליא, מזג יין לשתי הכוסות שעמדו במרכז השולחן, שם את המתנה בפינת החדר וכל זאת יחד עם מוסיקת הרקע שהכין מראש גרמו לאוירה מאוד נעימה ורומנטית. "אני בטוח אצליח להפתיע אותה הפעם! מגיע לה את הטוב ביותר.." הוא חשב לעצמו וחייך.

הגיעה השעה שתים-עשרה וטרם הופיעה סיידי בפתח דלתו.

הוא חיכה כעוד חצי שעה ולאחר מכן החל לפזז ברחבי החדר מודאג. "לא מתאים לה לאחר פתאום..." הוא חשב בראשו וליבו נטרף מדאגה.

הוא חייג את מספרה וחיכה שקולה יענה בצד השני, אך במקום זאת נתקל באישה אחרת- המזכירה האלקטרונית.

מודאג ומיוזע הוא רץ לעבר ביתה, מחשבות שונות מתרוצצות בראשו ולא נותנות לו מנוחה.

לבסוף, כאשר הגיע למפתן דלתה הוא דפק וחיכה לתשובה.

את הדלת פתחה לו אימה של סיידי, וריח סיגריות חזק נדף מהדירה, "ואתה..?" הסתכלה עליו ממצמצת.

"חבר של..סיידי" הוא התנשף ולא הצליח להוציא משפט אחד במלואו, "סיידי.." הוא אמר שוב, "איפה סיידי?" הביט לכל עבר.

"אה, היא כמו תמיד, מסתגרת לה באמבט שעות אני לא מבינה מה גורם לילדה..." היא התחילה בדיון עמוק אך דרק קטע אותה ופסע קדימה לעבר האמבט.

הוא דפק בדלת קלות ושאל "סיידי, את שם?" אך שום תשובה לא נשמעה מבעד לדלת.

"כמה זמן היא כבר שם?" הוא חזר אל אימה שעמדה בחלוק מלוכלף ועם סיגריה ביד, "מאז הצילצול טלפון אני חושבת..פיטר? פיטר???" היא צעקה לעבר הספה  שמתוכה ביצבץ ראשו, "כן, מאז שהיא קיבלה איזה טלפון מהקופת חולים או משהו..." אמר והמשיך למלמל לעצמו בלחש.

דרק חזר להביט בדלת האמבט הנעולה מיואש, הוא הלם באגרופיו וצעק שתענה לו, אך קול לא נשמע.

לבסוף הוא התאייש סופית והחליק על הרצפה הקרה, נשען בגבו על דלת האמבט התומכת.

ידו הרגישה  במשהו שהיה מונח על הרצפה, וחושיו לא הטעו אותו, על הרצפה הקרה כקרח היה מונח מכתב שהושחל כנראה מתחת לדלת האמבט.

הוא פתח את המכתב לאט והחל לקרוא בו:

"לדרק היקר לי מכל!

לא ידעתי איך להתמודד עם הכל, וכנראה טוב שכך.

אלוהים העניש אותי על טעויות שעשיתי במהלך חיי וכנראה שמגיע לי.

לא ידעתי שמחה ואושר מה הם עד שפגשתי אותך,

נתת לי לטעום מהעולם המקסים הזה ואני שמחה שהיכרתי אותך!

תודה על כל הרגעים שבהם עמדת לצידי,

כשהייתי צריכה מישהו לידי.

לעולם לא אוכל לתאר את הרגשות שעוררת בי ואת החשק לחיות.

כנראה שלא נועדתי לגדולות, וכנראה שעל טעויות משלמים, הלא כך?

אך יצא לי לשאול את עצמי...רגע אחד לפני, האם היו אלה הטעויות שלי

או שמא טעויות של אנשים אחרים, שלא היה אכפת להם לשבור את רוחי וליבי?

אין לי תשובה.

אני לא יודעת איך לנסח את זה אחרת אז אגיד ישירות

דרק שלי, גיליתי כי נדבקתי באיידס.

הרופאים אמרו שיש לי עוד זמן לחיות, וכי המחלה בשלב לא מתקדם

אבל לא אוכל לחיות בידיעה שכל רגע אני עלולה למות.שוב.

תודה שוב על הכל, עכשיו אני מרגישה שמיציתי את חיי ואוכל לנוח  בשלוה.

אוהבת אותך תמיד לעולמי עד.

שלך, סיידי"

הוא הרים את מבטו מהמכתב, ועיניו דומעות.

דמעה אחת נפלה על המכתב המוכתם ומשכה את תשומת ליבו:

"נ.ב על מנת שזה לא יקרה לאנשים טובים ,כמוך, אל תשמור זאת בבטן.

שתף אנשים על מנת שלא יחזרו על אותם טעויות.

על מנת שלא יזלזלו בחיים, שלא יעשו שטויות.  בחיוך מר.סיידי"