בדיוק כשחשבנו שהכל כבר אבוד ואני טיפשה כה?

רואים...לא הכל אבוד!

הממממ ומה עוד? מה עוד? מה עוד?

אהה.כן.

טוב, לא.

ו..

אני אוהבת את Y שלי.

מואהאהאהאהאהא

טוב, אני חושבת שאני אפסיק פה[אתם יכולים לצאת מ"השמיכי" שלכם, ולא

אל תדאגו- אני לא אספר לאפחד שיש לכם שמיכי..]

ולפני שתלכו להתלונן בפני יריב חבוט על אנשים מטורללים בישרא,

הרשו לי להציג בפניכם את הפרקים הבאים בסיפור.

(למי שלא זוכר, או סובל מאמנזיה זמנית- הפרקים הראשונים נמצאים ממש ממש מתחת לאף שלכם..

טוב, לא בדיוק...פשוט תרדו למטה לפוסט הקודם=])

~*~

אנשים החלו להתפזר כנמלים הממהרות לחזור לקן שלהן, ואני המשכתי לעמוד שם ולחפש את החשוד הראשון שלי.

שם ליד המצבות הגדולות והשחורות, עמד נער צנום בעל מראה כפרי ופשוט לכאורה. הוא נראה שפוף ומלוכלך, עיניו היו כבויות ולא ניכר חיוך בזויות פיו. רשמתי זאת לפני בראשי.

"היי..אני אמה ברי, אני חוקרת את המקרה של גברת בליץ...אתה יכול להקדיש לי דקה מזמנך?" שמתי את שתי ידיי על המותניים והנחתי לו לראות את הנרתיק של האקדח אשר היה תלוי על גופי באלכסון. הוא הביט בי שניות מספר, התחבט עם עצמו ולאחר מכן הנהן בהסכמה.

"אני מניחה שזה ייקח קצת זמן, אז אם לא אכפת לך להתלוות אלי לכוס קפה..." פניתי לעבר בית הקפה שהיה במרחק של כעשר דקות נסיעה מבית הקברות, מבלי לחכות לתשובתו.

הוא נכנס למכונית בחשש, שמא פחד שיתפסו אותו.

בכל שנותיי כבלשית תמיד נזהרתי עם חשודים צעירים שכאלו, כיוון שהם תמיד מצאו בהזמנה לקפה התחלה של משהו. וזה ברוב המקרים לא נגמר טוב.

נסענו עשר דקות מבלי להוציא הגה מהפה ומבלי להחליף מבטים, הכל היה נורא מקצועי ומלוטש.

המכונית שלי נעצרה בחריקה מול בית הקפה המפורסם של העיירה- הקפה הכי טוב שניתן למצוא בכל האזור.

הגשם בנתיים נחלש וכעת טפטף בעדינות כמעט בלתי מובחנת. יצאנו מן האוטו ופנינו לעבר בית הקפה.

כאשר נפתחה הדלת נגלה אלינו מראה משונה ביותר- הכל היה ריק, המקום היה ריק מאדם פרט למלצר שהיה אחראי המשמרת, כנראה.

תהיתי לעצמי עד כמה העיירה הזאת קטנה שכולם בה מכירים את כולם, וכאשר קורה משהו כולם מתקבצים ביחד. באמת קן נמלים. חייכתי מבלי סיבה.

התיישבנו בשולחן קטן מספר 8 בו היו מונחים תפריטים מגרים במיוחד ומבחר רב של קפה, "אספרסו בבקשה" חייכתי למלצר שניגש לקחת את הזמנותינו, "אני חושב שאקח קפה שחור, אהה ו...לא בכוס פלסטיק, תודה" הפטיר הבחור שישב ממולי. פניו כעת נראו ממוקדות יותר וייתכן כי דמיינתי אך הייתי בטוחה כי ראיתי ניצוץ מחודש בעיניו. הוא ממש נראה לי כעת באור אחר, בוגר יותר.

"אני טום"  הוסיף כהערת שוליים ובחן בקפידה את המלצר.

"אתה יכול לענות לי על כמה שאלות, טום?" הלכתי ישר ולעניין.

"זה תלוי מה את רוצה לדעת.." הוא אמר מבלי לנתק את המבט מהמלצר שכעת בחש את הקפה במקצועיות.

"אני רוצה לדעת מה היה הקשר שלך לגברת בליץ.." המשכתי מבלי להגיב על גישתו.

"אין בינינו קשר" הוא הסב בפתאומיות את המבט אלי ועיניו שידרו משהו שלא הצלחתי לפענח. אך זה גרם לי להרגיש בחוסר נוחיות.

"איך זה יכול להיות? הרי באת להשתתף בהלווייתה הלא כך?" ניסיתי ללחוץ עליו קצת.

הוא גיחך קלות, העביר את ידו על הסנטר כחושב ואמר בלי להניף עפעף "כולם באים. ככה זה פה בפלוסום, הלא כך?" הוא  החזיר לי באותו המטבע והעמיק את מבטו. צמרמורת לא נעימה התפשטה לאורך גבי.

ניסיתי לגייס מבט מאיים או כועס ככל שיכולתי אך המלצר הופיע בזה הרגע והגיש את ההזמנות שלנו על השולחן.

"תודה" סיננתי במהירות וניסיתי להישמע רגועה כל האפשר. אם רק יכולתי.

"אולי. בכל מקרה, שמעתי שהיו לך מאז ומתמיד בעיות איתה..." ניסיתי לשלוט בנתיב השיחה, לפני שהוא קטע אותי ואמר, "לא היו לי בעיות איתה" והחל לשתות את הקפה המר שלו.

"אז איך אתה מסביר את התלונות שלה לעירייה, היא אמרה שמישהו מנסה לפרוץ אליה הביתה ולשבור לה את החלונות...והיא אמרה משהו בדבר טום רייגן" הרגשתי ממש כמנצחת על כך שהתחלתי לתפוס אותו לא מוכן כלל למידע הזה.

הוא מצידו, לגם עוד לגימה ארוכה מאוד, ניגב את פיו במפית ושילב את אצבעותיו מול פניו והסתכל לי בעיניים, "אני בסך הכל בן 17 ושטויות זה עדיין בראש שלי, וכן, אני מודה- אהבתי להציק לזקנה העשירה הזאת. מה תעשי, תעצרי אותי על זה?" הוא גיחך כמה שניות ולאחר פנה לבחוש בספל הקפה שלו עם הכפית הכסופה.

הייתי מאוד קרובה לאבד את העשתונות שלי בגלל הילד החצוף הזה אך לקחתי את עצמי בידיים ושאלתי את מה שבאמת רציתי לדעת ובאתי לכאן עבורו, "השאלה היא, אם אתה אוהב להציק לה מספיק כדי להרוג אותה...?" הבטתי כעת אני בעיניו. מעין משחק מבטים- מי נשבר ראשון. לא התכוונתי להפסיד במשחק, לא היום.

הייתה שתיקה ארוכה יחסית שבו החלפנו מספר מבטים והמשכנו לשתות את הקפה שלנו בשקט, "לא הרגתי אף אחד" הוא אמר בשקט שדמה לשקט שהיה לפני שפתח את פיו.

"שום דבר לא וודאי" ניסיתי ללכת על משפטים מעורפלים.

"אם הייתי רוצה, הייתי עושה את זה, בסדר? אני לא מהאנשים האלה.." הוא התחיל לנוע בכיסא ונראה מאוד לא נינוח.

"זה עדיין לא שולל את האפשרות..." אמרתי ובזאת סיימתי את השיחה כאשר ביקשתי את החשבון.