אני לא כזאת אוהדת גדולה של הנושאים החמים,

אבל כש"הפרעות אכילה" הוא הנושא- הרגשתי צורך לכתוב.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אולי חלקכם זוכרים עוד מלפני שנה ויותר(ה"ותיקים" שפה..יש לי תחושה שהם כבר לא פה..האמ..)

הייתי גם אני כלואה במערבולת הזאת שנקראת- הפרעות אכילה.

וחשוב לי להקדיש את הפוסט הזה לכל הבנות שחושבות שהן שמנות.

תבינו- אם תהיו רזות יותר זה לא יקרב אתכן לשום שלמות

 ובטח שלא לשליטה בעצמכן ובגוף שלכן.

תחושת הרעב אולי נותנת הרגשה של שליטה ושל סיפוק עצמי שאי אפשר לתאר עד כמה פטאתי זה-

אבל זה שווה את הכל?

את השיער הנושר?! השיניים המתפוררות בהמשך?! מערכת העיכול הדפוקה?!?!?

יש לי תשובה חד משמעית

זה לא

ואני יודעת שרוב העיניים הקוראות פה ילחצו על האיקס הקטן שם למעלה כשזה "לא מזיז להן" או "אני יודעת מה אני עושה"

אז תכל'ס- אתן לא!

תרצו בזה או לא, אתן עדיין ילדות, עם מערכת מתפתחת שבסה"כ צריכה שיזינו אותה כדי להמשיך לעבוד.

תפסיקו לאכול ותחיו בבועה שלכן שכולה קלוריות וספירות של פחמימות? זאת כבר בעיה שלכן.

התמיכה שמציעים היום היא כ"כ ענקית, חבל שזה עדיין לא גורם לבנות ישראל היפות (והמורעבות) לקחת את עצמן בידיים ולהיראות כמו אישה נורמלית או לפחות נערה נורמלית ולא שלד מהלך על שני מקלות .

כל השמות האלו- אנה או מיה לא גורמות למחלה הזאת להיעלם.

כי זאת מחלה.

ואפילו לא פיזית שניתן לרפא עם תרופה פשוטה או איזה תה חמים.

זאת מחלה נפשית, פסיכולוגית

והיא שולטת בכן, בכל יום, בכל דקה ובכל שנייה מחייכן.

שולטת בכן ומתעתעת. גורמת לכן להאמין שהשליטה באמת בידיים שלכן.

יש לי להגיד על זה רק דבר אחד "תחזרו למציאות, בנות"

וכמו שפתחתי את הפוסט- הייתי בתת תזונה.

אני לא מתגאה בזה. פעם זה היה נותן לי הרגשה ממש טובה לדעת שגם אני חוויתי את זה.

אבל הרגשת הגאווה שלי נובעת מהסיבה הפשוטה ביותר:

אני הייתי שם ואני הצלחתי לצאת.

ואתן?

מצטערת על התוקפנות, זה נעשה ברוח טובה.

אפרו- שכבר לא נוטה להרעיב את עצמה בשביל להרגיש טוב.

נ.ב- הפוסט נכתב במין נקבה מטעם נוחות בלבד. הכוונה כמובן גם לזכרים  המתנדנדים ברוח באשר הם.