חודש חדש, אה?

הנה החורף ממשש ובא, והוא אומנם עוד לא הגיע אפילו למפתן ולא הספיק להקיש בדלת, ואני- כבר חולה.

וזה לא פייר..נמנמ.

אני מקווה שעם בוא החורף כל הכאב והדמעות ישטפו בגשם מעצמן.

כל האי הבנות יובהרו

והטיפות הקטנות יסירו את המסכות.

אבל אני יודעת שזה לא יקרה.

וחבל.

תקופה מוזרה עוברת עליי,

ואם רק יכולתי להגיד ולהצביע על מה לא בסדר.

אבל הכל כ"כ לא בסדר. אני לא בסדר.

מי אני?!

כאילו שהשטן יושב על הכתף האחת ולוחש לי באוזן מילים מתוקות כארס,

או שמא- ארס מתוק?

ומתחשק לי לחזור להרגלי ההרס העצמי שלי.

ובא לי להיות עצובה ולהסתובב עם פרצוף של לימון.

או שזה רק  צומי?!

ומהצד השני יושב לו מלאך, המודעות שלי.

ואני נקרעת.

אוף.

אני כן צריכה את החיבוק, המילה הטובה, העידוד.

אני כן רגישה.

אני רגישה יותר ממה שזה נראה.

אבל זה לא עוצר מבעדכם לרמוס אותי ולשבור אותי כל פעם מחדש, נכון?

נמאס לי.

כל המחשבות האלו לא עוזבות אותי כבר שנה.

בבית ספר,

במקלחת,

בחדר מול המחשב,

בסלון מול הטלוויזיה.

הרסת לי את החיים.

וגם אתה.

אני מקווה שתירקב על זה בגיהינום,

מקווה שתסבול כמוני.

מקווה שאוכל לסלוח לך אי פעם

לסלוח לעצמי.

קרעת ממני את החשק להראות את עצמי,

הטמעת בי פחד עמוק,

השמדת בי את התקווה התמימה,

השארת כתם כ"כ גדול על נשמתי.

לא אאחל למותך.

 החיים הרבה יותר קשים.

בהצלחה לך.

אני בטוחה שאף אחד לא יבין על מה זה היה.

אבל כ"כ הייתי צריכה את זה, לעצמי.

אני מצטערת.