לא יודעת כמה זה יחזיק, הרצון הפתאומי הזה של להיות אני.

במוקדם או במאוחר תתלבש לה המסכה כאילו תמיד הייתה חלק ממני. מאז ומתמיד.

והיא לא הלכה לשום מקום, האפרו ההיא.

אני יודעת שנעלמתי. שוב.

יש לי נטייה להיעלם, אני חושבת.

ככה אני שומרת על פרופיל נמוך ומסכה תמידית.

מה שווה הבלוג הזה בעצם?

דפדפו אחורה ותראו שהוא לא מספר עליי כ"כ הרבה.

הוא מספר עלי כחברה, ככותבת, כמצחיקה, כצינית.

אבל לא כאני האמיתית.

ומי פה מכם יודע את הסיפור שלי?

ומי פה יודע על מה אני מ#$%נת בשכל?

התבגרתי, החכמתי.

והבלוג שלי מתכוון לעשות את אותו הדבר, מספיק זבל נאסף בו במשך שנתיים.

שירים, סיפורים, בדיחות, ציטוטים, הקדשות, אידיאולוגיות.

הכל שווה לתחת.

אני לא רוצה לזכור את הבלוג הזה, לא רוצה לזכור את עצמי כמישהי

מזוייפת.

כתבתי פה שנתיים סיפורים על אנשים שאינם קיימים,

וכעת אכתוב את הסיפור שלי.