שוכבת במיטה הקרה הזאת. הסדינים כבר העלו מזמן ריח של ישן, של מלוכלך. שוכבת ובוהה בתקרה.

מסביב בגדים זרוקים על הרצפה, גרביים מלוכלכים זועקים לכביסה דחופה, ועשן סיגריות מחניק ומעיק אופף את החדר. הקירות הצהובים הנרקבים סוגרים עליי, ומשאירים טעם רע בפה. או שמא זו הסיגריה.

שוכבת על המיטה המצחינה ובוהה. שום מחשבות לא עוברות בראש, ריקנות מוחלטת. חור שחור.

ואז אני נזכרת. נוברת עמוק בזיכרונות מודחקים אל פינה חשוכה ומנסה לראות אותם כסרט אילם בשחור ולבן. מושיטה יד לשידה הקרובה ומוציאה בזהירות עוד סיגריה. מדליקה אותה לאט ולוקחת שאיפה. מסתכלת הצידה ורואה בקבוק ריק. הטעם המר בפה מתחיל לקבל היבט אחר לחלוטין.

אין לי מושג כמה שעות שכבתי בחדר המגעיל הזה וכמה שעות עוד הייתי נשארת לולא שמעתי את צלצול הטלפון. קמתי מן המיטה לאט, מתנדנדת.

בחיפושיי אחר הטלפון נתקלתי במראה עקומה, היא גילתה לעיני פרצוף עקום לא פחות של נערה רזה עד חולניות, בתחתונים וורודות וגופיה לבנה. אבסורד. נראיתי כמו ילדה קטנה, כמו שאימא הייתה מלבישה אותי פעם. זאת אומרת, לפני שהיא מתה.

מדדה לאט בין ערימות הזבל , חסרת דאגות, מי שצריך אותי יתקשר עוד הפעם.

משהו מהבהב אי שם בין הבגדים הזרוקים בקצה הסלון לבין חתיכות פיצה שנשארו מלפני שבוע.

"הלו"  אני אומרת בקול אדיש.

לא נשמע כלום. דממה צורמת ביותר לאוזניים.

"הלו" אני חוזרת ומרגישה כיצד מאבדת אני את סבלנותי לאט לאט.

רחש כמעט בלתי נשמע. ואז שוב דממה.

שמעתי מילים שכלל לא נאמרו, בכי שכלל לא בכו, וצחוק שאף אחד לא צחק.

עלובה.

ניתקתי את הטלפון וזרקתי אותו היכן שהיה. סחרחורת תקפה אותי והחזקתי בקיר הקרוב. נשענתי עליו והתחלתי לבכות.

אני חושבת ששמעתי עצמי בוכה לאימא ומבקשת ממנה לחזור. שמעתי עצמי מרחוק כאילו לא באמת הייתי שם. כאילו הייתה זאת מישהי אחרת.

נפלתי על הרצפה והתכרבלתי כמו עובר, מתחננת שאימא תבוא ותגיד שהכל הולך להיות בסדר ושהיא איתי פה. אבל היא אינה, ולכן לא שמעה.

קיללתי את היום בו נולדתי. קיללתי את היום בו יצאתי לעולם. קיללתי את היום שבו הייתי אופטימית.

קיללתי על כך שאני עדיין חיה.

והרי למפלצות כמוני, כלל לא מגיע לחיות. איני יכולה להיות כמו כולם, להיות עם אנשים שאני אוהבת, לצחוק ולשמוח ולחשוב שהעולם יפה.

גזר הדין שלי כבר נקבע מלמעלה. כנראה מאז שאימא הכירה את אבא.

כוס חצי מלאה בנוזל שקוף ולא ברור לעין עמד לידי, לא חשבתי פעמיים ולגמתי שתי לגימות גדולות .

הטעם המר הדהד בגרוני, וצריבות מרירה פשטה בגופי. התחלתי לרעוד. התקף נוסף של בכי נפרץ מתוכי, אבל הפעם פשוט ישבתי שם והדמעות זלגו.

כמו גשם ביום שמש, סתם כך ללא סיבה. ישבתי וייבבתי. סתם כך.

סדרה נוספת של צלצולים החלה להתנגן, ומכיוון שידעתי היכן זרקתי אותו בפעם הקודמת, מצאתי אותו בקלות. לחצתי על כפתור המענה ופשוט הקשבתי. בלי מילים.

" אני מצטער." היה המשפט הראשון ששמעתי.

"אני לא יודע מה אוכל לעשות בכדי לגרום לך להרגיש יותר טוב, זאת אשמתי ואני יודע את זה.." הוא המשיך באותה נימה ובסערת רגשות.

"אסור היה לנו לעשות את זה...אסור היה לי לא לגלות לך...אני יודע...אני יודע.." הוא המשיך ואני פשוט שם. כמו ילדה קטנה מקשיבה ומייבבת.

" אני לא ידעתי שיש לי את זה, אני לא ידעתי שיש לי איידס..לא היינו צריכים לעשות את זה, אסור היה להסתיר את זה...אני...אנחנו..." הוא נשאר בלי מילים. שמעתי קול בכי. קול בכי של גבר שחרב עולמו.

רק אז אזרתי את האומץ להגיד מה שכה השתוקקתי להגיד זה שנים.

 "אבא..זה בסדר...אתה ואימא לא אשמים..זה בסדר.."