או-קיי, אני לא יודעת ממתי הבלוג העליז שלי הפך להיות לדפים ברשת שמספרים את סיפור הילדות הלא-כל כך-נעימה שלי,
אבל אני מניחה שזה חלק מהמהות שלי.
שוב, אם יש אנשים שלא מעונינים לקרוא כאן דברים שאולי קשים מדי בשבילהם או סתם כי אין להם כוח לקרוא את כל החפירות הארכיאולוגיות שלי- מוזמנים ללחוץ על האיקס האדום שם למעלה[ זה בסדר..לא נעלבתי:] ]
ראיתי שהנושא החם של השבוע הוא אלימות במשפחה, והחלטתי לפרסם גם את הסיפור שלי. כן, אני יודעת שפוסט קודם היה מעיק וכאוב אף הוא ופוסט נוסף בטח יגרור תגובות של "בטוחה שלא המצאת את זה?!" או דברים בסגנון, אבל [ואבל גדול..]
כמו שכבר ציינתי פה- אני כותבת בשביל עצמי. ואת זה הבנתי רק לפני כמה זמן. הכתיבה שלי משחררת אותי ואת הלב שלי, ואם אינכם רוצים לקרוא אתם כבר יודעים מה לעשות.
עוד דבר- רציתי מאוד מאוד להודות לכל אלו שהגיבו לי בפוסט הקודם- התגובות שלכם פשוט היו מעודדות ומחממות לב בצורה יוצאת דופן. תודה מכל הלב.
הפלאשבק הראשון
גשום וקר.
דמעות מתערבות בטיפות גשם מהחלון הפתוח.
עייפה, כואבת, ורטובה מהגשם.
עומדת בחלון.
מניחה את הראש על האדן. הראש הולם בצורה מטורפת.
פעימה ועוד פעימה. כמו פטיש המכה בראש.
מרגישה את הגרון נחנק. עוד יבבה מתה לה בגרון.
דמעה.
הזיכרון הראשון, אך בהחלט לא היחיד, שיש לי הוא התמונה המזוויעה וכל הסצינה שלפניה.
אימא ואבא יושבים בסלון.
אבא שם בקבוק אלכוהול על השולחן.
הכל ממשיך כרגיל.
למרות הגיל הצעיר, אז בת 5 או 6- ידעתי שאסור לעשות דברים שיגרמו לסערה לפרוץ.
הייתי עושה קטעי משחק ומצחיקה אותו בדברים המטופשים של ילדים קטנים.
הרגשתי שאני יכולה לשלוט במצבי הרוח שלו.
אבא משתכר ומתחיל לעשות שטויות.
שטויות, אפשר להגדיר בדרכים שונות. לפעמים אנשים שיכורים מתנהגים בטמטום, צוחקים מכל דבר, שמחים, ולא מזיקים.
לא כך הוא.
כשהוא היה עושה "שטויות", תמיד ידעתי שזה הולך להיגמר רע. ואף פעם לא ניתן לדעת עד כמה רע.
זה התחיל בשיחה בינו לבין אימא, כשמשהו לא מצא חן בעיניו- כמו תמיד.
כשקורה משהו כזה אימא תמיד אומרת לי לא להתערב. ללכת לחדר. הכל יהיה בסדר. היא ואבא רק צריכים לדבר.
אני רק ילדה קטנה.
כששמעתי צעקות הבנתי שאלו לא סתם דיבורים.
ואולי זה יישמע כ"כ טיפשי עכשיו- אבל פחדתי עליה.
פחדתי שהוא ייפגע בה.
פחדתי שהוא יעשה לה משהו.
פחדתי להישאר בלי אימא.
יצאתי החוצה וראיתי אותם במקלחת.
רבים.
שאלתי בקול תמים של ילדה קטנה על מה הם מתווכחים ולמה,
אבל הם לא ענו.
הם המשיכו לריב וזה הפך לריב אלים.
הוא תפס אותה בגרון והצמיד אותה לקיר.
התחלתי לבכות.
ניסיתי להיכנס באמצע, אבל הדלת נטרקה לי בפנים.
התחלתי לצעוק.
התחלתי לצעוק הכי חזק שיכולתי.
צעקתי כי חשבתי שאם הוא ישמע אותי צועקת ובוכה הוא יעצור, יבוא ויגיד לי שהכל בסדר, שלא אבכה.
שהוא מצטער
שהוא לא התכוון.
אבל נשארתי לעמוד שם ולצעוק בבכי.
באותו הרגע הבנתי- שאני כנראה לא באמת הילדה הקטנה של אבא.
שאבא לא יבוא וינחם אותי בזרועותיו רק כדי לא לראות אותי בוכה.
המשכתי לצעוק מתוך הבכי,
בכדי שמישהו, לא משנה מי, יעצור אותו.
והמישהו הזה- לא בא עד היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
