טוב, אני מניחה שזה היה בלתי נמנע. ראינו את זה בא. האומנם?

מצטערת אם הכתיבה שלי לא תצחיק אתכם, תשעשע או תעניין, כשבר כלי במצב נוכחי זה הדבר האחרון שמעניין אותי.[לפחות אני כותבת בחרוזים, זה גם משהו...]

אז מה?

אחרי שנה וכמעט עשרה חודשים, אנחנו נפרדים. קוראים לזה 'הפסקה' כדי לחפות על המשמעות האמיתית של זה. מנסים לתרץ בראש את זה שזה לא באמת הסוף, מוסיפים לזה קצת 'יהיה בסדר' והרבה הכחשה וקיבלנו תערובת משובחת  של שקרים עצמיים.

אבל אני מניחה שככה קל יותר. טבע האנוש.

שנה ותשעה חודשים. שנתיים וקצת בתיכון. זה הרבה זמן אם מסתכלים על זה בדיעבד. המון זמן.

הרבה צחוק והרבה בכי, הרבה כעס והרבה תשוקה. ולפעמים גם יחד.

אבל מעל הכל תמיד האמנתי שזאת באמת אהבה. על כל הצדדים היפים והמכוערים שבה.

טוב, אז עכשיו יוצאים לדרך חדשה, חיי הרווקות קוראים לי, ואני מצפה לראות מה הם טומנים לי.

כך נגמר עוד פרק בחיי.

Lay a whisper on my pillow Leave the winter on the ground I wake up lonely, there's air of silence In the bedroom and all around Touch me now, I close my eyes And dream away It must have been love, but it's over now It must have been good, but I lost it somehow It must have been love, but it's over now From the moment we touched, 'til the time had run out Make-believing we're together That I'm sheltered by your heart But in and outside I've turned to water Like a tear in your palm And it's a hard winter's day I dream away It must have been love, but it's over now It was all that I wanted, now I'm living without It must have been love, but it's over now It's where the water flows It's where the wind blows