היא יושבת על הכורסה ובוהה בטלוויזיה הכבויה. המסך השחור כמו מראה משקף את דמותה שלה. הוא לא יבוא, חושבת לעצמה. מחבקת את רגליה לדקות ספורות ומרגישה את העפעפיים הכבדים נכנעים לרצון הגוף. לוקחת כמה נשימות ומנסה להכריח עצמה ללכת לישון. בחוץ חושך ודממה חרישית שאותה מפרה רק הרוח. מאוכזבת היא גוררת את רגליה ומדדה לכיוון המיטה. היא לא יודעת כמה זמן ישנה את שנתה המתוקה בטרם התעוררה מנשיקותיו. הריח הכה מוכר שלו של תערובת האפטרשייב וגופו מילא את האוויר ואת ריאותיה. הוא נישק אותה לאורך הצוואר בנשיקות עדינות ורכות לוחש לתוך אוזנה "מצטער שהערתי אותך, רק עכשיו חזרתי". אבל לה כבר לא היה אכפת, הקסם שלו אופף אותה, עוטף אותה באהבתו האינסופית. אהבה מתוקה אשר טוות את חוטיה סביבה כמו מלכודת. "אני שמחה שאתה כאן עכשיו" היא מחייכת בחיוך מתוק של אחרי שינה. לא פוקחת את עיניה עדיין. מתענגת על המגע החם שמשרות ידיו על עורה. נושמת את ריחו אשר ממלא את ליבה בזיכרונות עמומים ורחוקים. הוא מלטף את לחיה, נוגע לא נוגע כאילו מפחד לשבור אותה. מרפרף על שפתיה עם שפתיו, וניתק ממנה כמו רוח פרצים שהנה, הלכה כלעומת שבאה. כאב חד מפלח את ליבה ודמעה מתחילה לפלס את דרכה במורד לחיה, עיקשת ונחושה. "אני אחזור מחר בלילה, אני מבטיח" הוא לוחש לה בלאט. עיניה טרם נפקחו. פוחדת להתעמת עם המציאות. החושים מתחדדים והכאב גובר. הלב מתכווץ ומחסיר פעימה. "אתה לא תחזור יותר...נכון?" היא שואלת ברעד, כמעט בלי קול. רוח שורקת בחוץ והוילון מתעופף בחוזקה. דממה. וקול קטן בתוך ראשה לוחש לה "אני אחזור" כי זה הדבר האחרון שאמר לאחר כשנשקה לו בפעם האחרונה.