אולי זה החורף שמזדחל לו אט אט מבעד לחלון ומביא איתו את בת לווייתו האפרוריות, זאת שמלווה אותו לכל מקום. ואולי זאת השביתה. אבל לחפש אשמים זאת לא ממש חוכמה. זאת אני.

הזמן הפנוי הזה של אי עשיית דבר בהחלט מאפשר לך לחשוב על החיים שלך, או על איך היית רוצה שהם יראו. וכמובן על הפער בין המציאות והרצון. שני עולמות שונים.

ומתחשק לי פתאום להיעלם. ולהפוך לטבעונית תמהונית. סתם כי אני חושבת שזה שינוי מרענן. ואני רוצה להכיר אנשים עמוקים, כאלה שלא מסתפקים בלהביט על פני המים אלא דורשים לצלול אל המעמקים. אנשים אינטליגנטיים שיצטטו למעני שירים של משוררים דגולים.

ואני רוצה לאטום אוזניים לבעיות של אחרים ולשקוע בעצמי באנוכיות חסרת מעצורים. ולדעת שפעם אחת בחיים מדובר אך ורק בי. ולפעמים מתחשק לי שתיגע בי בעדינות, שתראה עד כמה אני פגיעה ולא תגיד כמו תקליט שבור "יהיה בסדר" זה כל מה שיש לך להציע?

מתחשק לי שפעם אחת, רק אחת, אנשים יקריבו בשבילי את מה שאני מקריבה בשבילם.

ואחרי הכל, זה לא החורף. זאת אני.