החדר צבוע לילך עם הקירות המתקלפים והמנורות פלורוסנט הבוהקות החל להסתחרר לנגד עיניה של אמילי. התקרה המצהיבה הלכה והתרחקה והקירות פצחו בריקוד עם מסוגנן. ליבה הלם בקצב מהיר, לא מהפחד או האימה אלא  מההתרגשות החזקה שאחזה בה, "הנה הסוף המיוחל" לחשה לעצמה. עברו שנתיים מאותו יום בו תכננה בקפידה את היום הזה, עד לפרטים השוליים. אפילו בחרה מראש את הבגדים שתלבש וציינה במכתב שבהם תרצה להישאר.

אופייה השקדני והחרוץ לא השאיר חורים בתוכנית הנוקבת והיא פעלה עקב בצעד אגודל. אם תשאלו את חבריה ומכריה לאמילי היה הכל ודבר לא חסר לה. ואולי זאת הייתה הבעיה מלכתחילה. היא מעולם לא הייתה צריכה להוכיח את עצמה או להילחם על דבר שערכו היה נעלה בעיניה. השטיח נפרש מולה עוד בטרם ביקשה ונתן לה מכול הטוב שהחיים יכולים להציע- בעל אוהב ונהדר שהעריץ אותה בכל נפשו, עבודה מסודרת ומכניסה כבנקאית, חברים בשפע ומעמד חברתי גבוה.

היא שכבה כמאובנת במיטה הזוגית הרחבה,ראשה נתמך בכריות עם מלמלה רכה והרהרה בכמה זמן נשאר לה בעולם הזה. "אולי לא לקחתי מספיק" אמרה לעצמה בקול והביטה לעבר מיכל קטן ולבן שעמד על השידה. דחף פתאומי אחז בה להוציא את המיכל הנוסף אשר שמרה במגירה העליונה ביותר אך היא ריסנה את עצמה.

"מעניין מה יחשבו עליי" היא הרהרה בקול רם מבלי חשש להיראות מטורפת, הרי שהייתה לבדה. אחדים יחשבו שככל הנראה היא פשוט השתגעה, אחרים יחשבו שלבטח הייתה אומללה כל חייה וילקו עצמם על מותה. ואף לא אחד מאלה צודק. הם לא מכירים אותה, אף פעם לא עצרו עצמם לרגע מהמרדף של החיים ושאלו עצמם מי היא אמילי גרין, האם היא רק אישה נאהבת? עובדת חרוצה ורצינית? ומה הם חלומותיה? מה הם הדברים אליהם היא משתוקקת בלילות כאשר מניחה את ראשה על הכר? ומדוע נפשה זעקה בצעקה אילמת?

השאלות ריחפו באוויר ללא מענה מעיקות ומעכירות את הצלילות של השלווה בה רצתה להתעטף כנגד הקור שמביא איתו מלאך המוות הקרב.

לפתע הרגישה בחילה, לא בשל הכדורים הרבים שנטלה, בחילה של הבנה מרה שחלחלה אט אט נוטפת כמו ארס. וכעס פתאומי החל לבעבע כמו לבה בשיפולי בטנה. היא רצתה תשובות, רצתה להבין מדוע כל האנשים הנהדרים המקיפים אותה לא לימדו אותה לחיות. לא לימדו אותה כמה שווה חיוך אחד כנה הישר מהלב, לא לימדו אותה כמה כיף זה לצחוק ולהשתטות, לא לימדו אותה שלאהבה אמיתית אין מידות, לא לימדו אותה כמה נהדר להציץ לנפשו של אדם אחר ולראות בו את עצמך.

וכעת אין דרך חזרה, הנה מגיעה החשיכה ואיתה הצלילות של השלווה.