כאן המקום שלי להתוודות שמחסום הכתיבה שלי כבר נמשך כחודש, ושום רעיון או חשק לכתוב משהו-אין לי. אולי רעיונות דווקא כן, אבל איכשהו הם נשמרו ונסגרו באחת הפינות הרחוקות בראשי ממאנים להיכתב על דף חלק.
אז ברשותכם אפרסם כאן את ההקדמה לוונאבי-ספר שאני מתיימרת לכתוב. אני לא מוצאת בו שום דבר מרגש ואין בו ככל הנראה שום חידוש, אבל זה שלי ואני אוהבת אותו בשל כך (גם אימא קוף חושבת שבנה הוא היפה בכול..
)
להגיד לכם תהנו? לא יודעת אם בכלל תהנו, אבל זה כבר לבחירתכם.
דמעות תנין זלגו במורד לחייו הורודות.
הוא עמד חסר אונים באותה פיג'מה ישנה ומטונפת בה נהג להסתובב במשך כל היום.
כתמים בולטים נראו באזור השרוול והצווארון. כתמי דיו וצבע היו מפוזרים על המכנס.
"אימא?"
הוא עמד על גרם המדרגות. משפשף את עיניו בידו הפנויה. ביד השנייה אחז בבובת צפרדע מרופטת ששימשה אותו תמיד בלילות של סיוטים.
המראה היה מעורר רחמים וקורע לב. במיוחד בתקופה כה לא יציבה עבורה.
"אימא, יש לי שוב סיוטים" הוא ירד למטה לחדר האורחים. מדשדש בנעלי הבית עם כדורי רגל רקומים.
היא ישבה על הספה. דמעה אחת מבריקה בחשיכה. חיוך של רחמים והזדהות על פניה.
"בוא חמוד. בוא תשב איתי קצת"
הוא מתיישב על קצה הספה, מהסס מעט. נרתע מפניה העצובות. בחיים לא ראה אותה כך.
היא מלטפת את פניו בעדינות. עורו רך ונעים.
זיכרונות מימיו כפעוט קטנטן מציפים אותה. הבשורה הנהדרת על כך שהלידה עברה בשלום. הפעם הראשונה שראתה אותו. השן הראשונה שגדלה ולא נתנה לה מנוחה בלילות. המילה הראשונה שאמר. הפעם הראשונה שבה החל ללכת. הפעם הראשונה שבה רכש חבר.
הפעם הראשונה שהוא ואביו שיחקו כדורגל. האזכור של אביו גרם לה לצביטה קטנה בלב. אביו.
"אימא, אל תהיי עצובה" קול מרוחק החזיר אותה מנדודיה בזיכרונות הרחוקים למציאות. הוא קרב וחיבק אותה חזק.
היא כרכה את זרועותיה סביבו, אך במהרה הבינה כי כוחותיה אפסו לחלוטין. היא נשארה תלויה עליו בעודו לוחש לה מילים מנחמות באוזן.
"אל תדאגי, יש לך אותי" הוא חייך בחיוך שהיה תמצית מתוקה של תמימות וביטחון.
"אני יודעת חמוד, הכל יהיה בסדר. ואימא גם תהיה בסדר. היא רק צריכה לנוח קצת" היא גייסה כוחות להמשיך את המשפט ובמקביל להיאבק בדמעות שעלו בגרונה.
"אימא, בחלום שלי הוא היה האיש הרע, את יודעת? כזה שנינג'ות נלחמות בו. אבא באמת היה איש רע? בגלל זה הוא הלך?" גופו הפצפון רכן קדימה בציפייה לשמוע את התשובה.
היא חשבה על כל התקופות היפות שעברו. היא תמיד נזכרה רק בתקופות היפות יותר שלהם יחד. שאר הדברים לא נחשבו מבחינתה. הוא היה אדם נהדר והוא היה צריך להיזכר ככזה לתמיד.
השתררה דקה או שתיים בהן ניסתה לגייס את מיטב מלותיה בכדי לתאר את האיש שהיה.
לבסוף אמרה," אבא היה מהטובים. הוא היה כמו.." היא חשבה לרגע על דימוי הולם לילד בן 7.
"הוא היה כמו סופרמן. הוא תמיד היה מגיע להציל את המצב."
"הייתה לו גלימה וחליפה של סופרמן, אימא?"
"לא." היא נאבקה בדמעות שעלו שוב ואיימו להתפרץ החוצה.
"אבל היה לו יושר. וכנות. והרבה הרבה מאוד אהבה" היא אמרה ותוך כדי דגדגה אותו בבטן. כמו שהוא אהב. הוא התהפך על הספה בצחוק מתגלגל והיסטרי.
"לך לישון חמוד כבר מאוחר" היא אמרה בחיוך מריר-מתוק.
היא נשקה לו בעדינות על הלחי שכבר ייבשה מדמעות.
"כשאני אגדל, אני אהיה כמו אבא. ואני אחזיר לרעים שבגללם אבא הלך" אמר בתעוזה ומחה את אפו בשרוולו.
הוא חיבק אותה שוב, הפעם אף יותר חזק ונפרד ללילה טוב.
חשכה נפלה לפתע על החדר כולו , כאילו שהאור הלך יחד איתו.
היא ישבה בשיכול רגליים על הספה, עטופה בשמיכת טלוויזיה ישנה. אפופה בחושך האינסופי.
כבר לא נשאר במה להרהר, או על מה להצטער. מה שנעשה נעשה. ואת הנעשה אין להשיב. אפשר לנסות, כמובן, אבל זה לא יעזור.
היא הרהרה בסיוטים החוזרים ונשנים שלו, בגללם התעורר באמצע הלילה מדי פעם בבכי. שואל ודולה פרטים בכל פעם על אביו.
לילדים יש חוש לדברים כאלו, חשבה. הם פשוט מרגישים. דברים שאנחנו לא רואים, או לא רוצים לראות ומתעלמים – בשבילם הם מוחשיים בדיוק כמו האנשים העומדים מולם.
היא חשבה על הדברים שגרמו למאורעות להתגלגל אחד אחרי השני.כמו כדור ענק של שלג.
האם הייתה אימא גרועה? רעייה לא ראויה?
צלצול טלפון קצר קטע את חוט המחשבה שלה ופוצץ באחת את הבועה. ליבה החל להלום במהירות ונשימותיה נהפכו לקצובות ושטחיות.
היא ניגשה במהירות אל הטלפון בכדי שהצליל המעיק לא יעיר אותו מחלום טוב. הרימה את השפופרת אך לא קירבה אותה אל אוזנה.
לקחה נשימה עמוקה והקשיבה בשקט לצד השני. פחד משתק הזדחל בקרביה.
בלי מילות ברכה או הקדמה, המילים כאילו נורו באוויר מאקדח,
"אם את לא רוצה שהסוד שלך יקבר יחד עם הילד- פשוט תשכחי מהכל."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
