החלטתי להמשיך עם הסיפור ולפרסם עוד חלק ממנו...הוא לא מי יודע מה ארוך או מעניין אבל הוא ההתחלה להכל.
10 שנים מאוחר יותר
רוח ייללה בחוץ והענפים של העץ התכופפו בניגוד לרצונם,נכנעים לחוזק שלה.
לא ניכרו בשמיים ענני גשם, אך אווירה חורפית וריח של דשא לח התערבבו יחד ויצרו הרגשה של גשם זלעפות קרב.
הרחובות היו ריקים מאדם. אף נפש חיה לא עברה במקום, אפילו לא חתולי רחוב משוטטים.
רק זבל תעשייתי כמו שקיות ניילון ומגבונים לחים שהשאירו אימהות צעירות קודם לכן, עף ברוח מבלי כיוון ממשי. דממה.
דבר לא היה מיוחד באוסף הבתים שדמו זה לזה בצבע ובארכיטקטורה. ובטח שלא ברחובות השוממים.
בכל הבתים דלקו אורות בשלל צבעים. החל מכחול ועד לאדום בהיר. חלקם הוסתרו בווילונות וחלקם נשארו חשופים. דמויות שונות כיכבו בחלונות.
בקצה הרחוב, עמד בית בודד לא מואר. לולא גודלו לא ניתן היה להבחין בו כלל מבעד לחשכה.
פנסי הרחוב האירו עליו באור קלוש.
לאורך הקיר הסתמנו צלליות מוארכות. שריקת הרוח היוותה כפסקול בסרט אילם. הצלליות נעו לאורך קירות הבית.
נשמעו התלחשויות. שריקה נוספת והבית נדם.
לפתע פתאום אור צהוב-לבן בקע מן החלון הימני הקיצוני ביותר.צדודיות של דמויות הופיעו בחלון.
הדמויות נעלמו מהחלון-מרקע ושבו. כמו בהצגה בעלת תקציב דל.
לפתע נראו צללים ברורים של שתי דמויות, בוויכוח. הנפות ידיים באוויר. אצבעות מאשימות מופנות לכיוונים שונים. הסצינה הוקפאה והדמויות נצמדו והתמזגו האחת בתוך השנייה. התמזגו לאחד שלם. ושוב נפרדו לשניים.
החלון היה ריק. האור כבה שוב.
הרחוב השתתק כמקודם ואת הדממה הפרה רק הרוח שהמשיכה ליילל ללא הפסקה.
ברק חצה את השמיים לשניים ואחריו, כמעט בתיאום מושלם, קול רעם מתגלגל.
רעש של פנסים מתנפצים נשמע לכל עבר. רסיסי הזכוכית נחתו על האדמה כרסיסי טל לחים ומנצנצים.
את סוף הכאוס סמל הקול האחרון- קול ירייה מרעיש אוזניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
