ולא משנה לאן אני מסתכלת או מה אני עושה, היקום כדוחף לי בלי הפסקה את האמת המזעזעת לפנים.

אין לי אותך, ולא משנה איך נסתכל על זה עכשיו. ולא משנה אשמת מי זה. אין לי אותך, וזהו.

כל דבר מזכיר לי אותך ואת כל מה שכבר אין בינינו. אפילו אתמול כשסבתא הניחה את העוגה על השולחן. קראו לה "נשיקה" ואתמול כנראה הייתה הנשיקה האחרונה שאחווה בזמן הקרוב. המסרים המוזרים לא פסקו מלרדוף אחריי ואפילו כשביקשתי למצוא קצת שקט מתחת לשמיכה מול סרט טוב שיסיח את הדעת ממך כל מה שמצאתי היה "חתומים בנשיקה". אבסורד, מישהו אמר?

גם בלילה כשהראש אמור לנוח והלב צריך לברוח הופעת לי בחלום. חלום מוזר עם מתקנים מצחיקים ואוכל שבני אדם כלל לא אוכלים, אבל אתה היית שם וזה הספיק.

החלטת שאין לך טעם להשקיע את כל האנרגיות בקשר הזה ששוב צפוי להגיע למשבר. לא אשקר, זה כאב. בכיתי וניגבת לי את הדמעות.

ביקשתי שלא תתחרט בגללי ולא משנה כמה אני הרוסה.

"אם אתחרט זה יהיה בגלל מי שאת ולא בגלל איך שקיבלת את זה אני מבטיח.." אמרת. והזכרת לי למה מלכתחילה התאהבתי בך.

ואיני יודעת אם יהיה בסדר ואם לא. והאם כל סוף הוא באמת התחלה חדשה?

אני רק מצטערת שהבאתי אותנו למצב כזה.

ואני אוהבת אותך.