לא נותר למה עוד לצפות

והלב נקרע בין הרצון לברוח והרצון לאהוב

מחוגי השעון כמו מסרבים להתקדם

עומדים מנגד ומתבוננים בעצלות בעתיד להתרחש

זעקות של דממה מאיימות להשתלט על הצלילות

וזיכרונות מן העבר לוחשים על רגעי הבדידות

והלב האנושי, כמה עוד יכול לסבול?

נועד לאהבות גדולות ולא לעול

מחסיר פעימה בשל המועקה

פועם בחוזקה בניסיון לפרוץ דרכה

עיוור לכל המכשולים

מנסה להפגיש בין המאוהבים

איכשהו השיר שהיה אמור להכיל את כל הרגשות המבולבלים שלי תפס מפנה אופטימי. מעניין אם זה אומר משהו על המציאות.

אני מוצאת את עצמי לא פעם מבקרת בעולם האשליות בשבוע האחרון. למרות שמבחינה אינטלקטואלית אני יודעת שזה נגמר ואנחנו לא ביחד, המצב הזה מרגיש נורא לא טבעי וכל מבט או חיוך זורק אותי אחורה בזמן. ואני לא רוצה לוותר על הקשר שלנו כידידים לחלוטין, כי המעבר חד מדיי וקשה מדיי. אבל זה כל-כך כואב לראות אותו כל יום ולדעת שהוא כבר בעצם לא שלי. והחיוך הזה, לאו דווקא מכוון אליי, והחיבוק הבא לאו דווקא יחבק אותי. וכשזה זה כן אני רק רואה את התקווה שניתן עוד לשנות את המצב ולהציל אותנו. ואני שוכחת לחלוטין, ש"אותנו" כבר לא בדיוק קיים.

שבוע מבולבל..

עריכה: לעזאזל איתך!!! ואתה קורא לעצמך "אבא"?! חתיכת אלכוהוליסט מסריח! אין אדם שאני שונאת יותר ממך, אין אדם שגרם לחיים שלי להיות כ"כ אומללים כמוך. חבל שאימא בכלל חזרה אלייך...

אני במצב כל-כך חרא שחוץ מלהגיד "חרא" אין לי מה לומר. העיניים קטנות אדומות ונפוחות משעות של בכי. ולמרות שאתמול התעודדתי מעט בזכותו ובזכות החברות הכל שטף אותי שוב כמו גל היום בבוקר.

מהימים האלה שאתה מצטער שאתה קיים בכלל..