אחרי כל פוסטי ה"דיכאון" הגעתי למסקנה כי להתבוסס בבכי (ונזלת) של עצמי לא יתרום לאף אחד ובראש ובראשונה בטח שלא לי.

החיים באמת יפים ועשירים ומציעים לנו כל-כך הרבה- רק אם נשכיל לבקש ולקחת.

אני אסירת תודה על כך שיש לי זוג הורים, אימא ואבא. ולמרות שלפעמים יש חיכוכים אני יודעת שהם אוהבים אותי יותר מכל דבר אחר בעולם.

אני אסירת תודה על היכולת שלי לקום כל בוקר, לראות בעיניים את השמש זורחת, לשמוע את המכוניות הרועשות בחוץ ולהרגיש חיה, לטעום מהנס המר במקצת ולהיות מסוגלת נפשית ופיזית ללכת לבית-ספר ולפגוש שם את כולם.

אני אסירת תודה על האנשים שיצא לי לפגוש, להכיר,לראות ולקרוא. לטעום מכל המגוון הרחב כי אנשים באים בצורות, גדלים וצבעים שונים. וזה כיף.

אני אסירת תודה על הכלבה שלי למרות שאני נוטה לטעון שהיא "כלבה כלבתית"

אני אסירת תודה על כך שאני יכולה לפתוח את החלון בסוף ינואר ולהריח את האויר רווי בריח-של-אחרי-גשם ולהרגיש את הרוח נושבת כנגד הלחיים.

אני אסירת תודה על הבנאדם המדהים שיצא לי לאהוב. ואני מרגישה אסירת תודה על כך שלימד אותי מה היא אהבה ללא תנאים, אהבה טהורה בלי מבחנים.

אני אסירת תודה על החברים והחברות שיש לי, על כל הדאגה שלהם כלפיי והאהבה שהם מרעיפים עליי.

אני אסירת תודה על כל החוויות שיצא לי לחוות, טובות יותר וטובות פחות. כי מכאן אפשר רק לצמוח.

אני אסירת תודה על כל החיוכים שיצא לי לראות, כל החיבוקים שיצא לי לקבל ולתת וכל הנשיקות שחוויתי ואחווה.

החיים מרגשים אותי לפתע. ואין טעם להתמקד במה שהיה או מה שאני לא רוצה שיקרה, צריך להתמקד רק במה מכאן, ומה אני רוצה לעשות כרגע. וכרגע אני רוצה לקבל את האהוב שלי בחזרה, ופשוט להינות ממנו. לאהוב אותו, לצחוק איתו, להיות איתו, לנשום אותו.

פשוט להיות

Feels so damn good