אני לא מסוגלת להגדיר מה אני מרגישה בדיוק.

מצד אחד רע לי מצד אחד טוב לי.

אני תוהה, למה אין לי אפחד..?

למה אף אחד לא אוהב אותי..?

ואני לא מתכוונת להורים, מורים, חברים, ידידים, כאלה יש לי, וגם זה לא להרבה זמן.

אני מתכוונת לקשר.

למה שרמוטות תמיד מקבלות מה שהן רוצות..?!

זנות זאת הדרך הטובה ביותר?

או שאני סתם פגומה בראש? אולי רק בעיני זה זנות,

אולי בעיני אנשים אחרים להימרח על מישהוא שאת לא מכירה, להתנשק עם מישהוא שאת לא מכירה זה סתם חויות התבגרות.

אולי אני פגומה.

יצור.

חייזר.

אולי..?!?!

ואז אני בורחת לאשליות שלי.

ברגעים כאלה אני כל כך רוצה את דניאל שלי אני כל כך מרגישה שאני מכירה אותו,

אני כל כך רוצה אותו.

רוצה.

אני עוד אגשים את החלום שלי.

אני עוד אסע לאנגליה ויום יבוא...ואני אתחתן עם דניאל, יהייה באשר יהייה!!!

איפה הנסיך שלי על סוס הלבן..?

כנראה נפל מהסוס כבר מזמן...

[ פוסט קצת עצוב...כי גם אני עצובה...ואין אף אחד שיגיד לי מילה טובה...]