ידידי החורף חוזר שוב לתרדמת עמוקה, מפנה את מקומו לקיץ העליז והחמים שמתדפק על הדלת. אבל זה לא מניא אותי מלשקוע בהרהורים פילוסופיים מפעם לפעם ולתהות כמה עוד אני יכולה לטעות ולנסות להחזיר את הגלגל לאחור.

ואם כבר לתהות אז אולי לתהות על עצמי. כמו החורף שאוסף את חפציו והולך כך אני מרגישה שנלקחו ממני האופטימיות, השמחת חיים העליזה והתמימות שהיוו פעם חלק כה גדול ממני. ולמרות כי האופטימיות בדימוס מתחילה להראות סימנים של רצון לחזור בחזרה, היא עדיין מהססת, תוקפת וחשדנית דיו.

ואז איני יכולה שלא להרהר ביני לבין עצמי- אם הכל היה נשאר כפי שהיה- האם גם המצב היה אחר? סביר להניח שלא. הרי זה לא משנה אם אהייה מלאך או שטן במידה ואנסה לקפוץ מבניין הרי שהגורל יהיה זהה בשני המקרים(לצערי). ובכל זאת תחושה מוזרה מקוננת בי.

יש בך משהו שאוסף את כל החתיכות שהתפזרו בלי בושה ומחיה אותן. משהו שנותן לי תקווה כיוון שאתה מסוגל לראות בי את כל אותם הדברים שאני כבר לא רואה ולא מזהה בעצמי. אותם הדברים שחסרים לי כל-כך.

וכשהיה לי קשה והרגשתי כי איבדתי את עצמי בתהום פעורה דווקא אז מצאתי את היד המושטת שכיוונה אותי והראתה לי את הדרך חזרה. אז למה זה חייב להיות ככה?

דווקא כשחשבתי שהכל הסתדר ושסוף סוף אזכה לקצת שלווה ושקט נפשי לאחר כל הסערות שהתחוללו ופחדו להראות את פרצופן, דווקא אז כמו חרסינה משובחת הכל מתנפץ לאלפי רסיסים.

"יש אנשים שאיתם אתה פשוט מרגיש בבית" אמרתי פעם, ולא ידעתי עד כמה צדקתי.