אני רוצה להתנצל על כך שנעלמתי, אבל לא באמת אכפת. לא לי ולא לכם.

אני אוהבת את העובדה שהשארתי לעצמי פרצות, ולא התחייבתי לכתוב. וכשרע לי לפעמים בולעים את הכאב וממשיכים הלאה וכשטוב לי אפשר פשוט להתענג על הרגע. יש בזה משהו משחרר.

וכרגע המצב לא מזהיר. ואני חיה בסוג של רכבת הרים חסרת רחמים שזורקת ומטלטלת אותי באוויר כמו בובת סמרוטים. ואני כל-כך מתגעגעת אלייך. אלייך ואל הריח שלך, לנשיקות שמשכיחות את הכל, ולחיוך הזה שחורט בפנייך קמטים יפיפיים. חיוך שמעביר כל דאגה, וגורם לזמן להתכווץ כ"כ כ"כ.

אוח, שייגמר כבר ונחזור לשגרה.