הפוסט הנ"ל הוכתב והתנגן בראשי על-ידי מוחי המבריק במשך שבועיים לערך. מה שאומר שבטח כשאנסה לכתוב אותו כאן על הדף החלק (של WORD, כה?) קרוב לוודאי שהוא יהיה משעשע פחות. לצערכם. אבל תנסו בכל זאת לשתף איתי פעולה ותהיו נחמדים. כולם צריכים להיות נחמדים, הרגע עברתי דירה.

[אל תשימו את לבכם לדרישות הנ"ל, מאז שהוט מקמבנת מבצעים לכל מי שעובר דירה אני מרגישה מינימום קליאופטרה]

**

אומר בכללי שהמעבר עצמו עבר חלק וללא תקלות. זה אם לא כוללים את היד שלי, כמובן. ואת שאר שרירי גופי התפוסים היטב היטב. אכן, ידידיי, צרצריי וחרגוליי, נאלצנו לעשות שיפוץ בדירה השכורה והמעופשת שלנו שהספיקה להצהיב מהפעם הקודמת שצבענו מפאת עיסוקם המרובה והמגונה של שני הקטרים המכונים הוריי. וכאן המקום להגיד- אל תנסו את זה בבית! גם לא במשרד, ולא בדירת הסטודיו שלכם ולא בשום מקום אחר!!! בטח שלא בארבעה ימים.

מה כן? יצאתי עם ניסיון קטן בצביעה, ניקוי, הברגה, סחיבה, פריקה, עטיפה, אריזה, טלפונייה(הכל נגמר בה', לא רציתי להרוס את הרצףJ) וכל העולה בראשכם הקטן והחולני.

BIG NO-NO היד שלי לא בדיוק בכושר כדי לנוע מהר כשהדבר נוגע לצביעת קירות (אלא מה? סוטים!) ולכן כבר באותו הערב התהלכתי ברחבי הבית כשאני זועקת "היד שלי הולכת להיתלש! » אף אחד כמובן לא האמין לי, ולכן שום דבר לא נעשה בנידון ומצאתי את עצמי מייללת בלילה בכל פעם שאני מתעוררת מעט ומתנערת מהחלום לסיוט מציאותי לחלוטין. כאב כזה עוד לא חוויתי בידיים. שרירים שלא ידעתי כלל על קיומם זעקו לעזרה. וכך במשך כל הלילה ניסיתי להכריח את עצמי להירדם במהירות רק בכדי להקהות את הכאב ולו במעט. יום למחרת היא נחבשה אנושות והתהלכתי בגאווה לתפארת מדינת ישראל, משוויצה בפציעות המלחמה.

לא אלאה אתכם בפרטים מרובים וחסרי משמעות כמו העובדה שאני ומסוקסי ניקינו את שיש המטבח החדש כל-כך טוב שהורדנו יחד עם כתמי השומן שכבה מהשיש עצמו. אל דאגה, הוא חזר להבריק אחריי עזרה ראשונה וקצת שמן. או העובדה שיש לי סבתא אנורקטית שנמנעה מלאכול בזמן שהיא מקרצפת את הבית כי האוכל גורם לה לאט...אבל היא בלונדינית, אז הכל נסלח.

לאחר כל ההמתנה מורטת העצבים למובילים וכל השעות בהן האוכל העיקרי היה מנה חמה ועוגיות- היינו בביתנו החדש עם רהיטינו העטופים ניילון וערימות על גבי ערימות של קופסאות (אשר חלקן עוד ממתינות לפתיחה).

מעבר דרמטי וחד

מכיוון שהמיטה הנוכחית שלי הועברה לאבי, התחדשתי לי במיטה חדשה ומאגניבה שהפלא ופלא- הייתה מתוכננת להגיע רק בעוד כשבועיים. לכן, בעל כורחי, הוחלט כי אשן לעת עתה עם אימא במיטתה הענקית(והחורקת מסתבר בהמשך). Oh boy, זאת הייתה טעות מרה ידידיי.

לא רק שהתברר שהמיטה חורקת ונעה בכל פעם שאני מנסה להתגנב ולשכב לישון בשקט- מתברר שגם אימא חורקת כשהיא ישנה על הגב. ובשביל כל אותם קשיי קליטה וחסרי חוש הומור- כן, אימא שלי נוחרת. במיוחד כשהיא ישנה על הגב(ואני בטוחה שגם אתם אם תירדמו כך).

מצאתי עצמי זעה קלות ומנסה למצוא תנוחה נוחה ונעימה כשברקע נשמעים צלילי שנתה הערבה של אימי וקולות גירוד של הכלבה שלא נחה אפילו לרגע. אני חושבת שאפילו תוך כדיי שינה היא מתגרדת, וזה אפילו כשאין עליה ולו פרעוש אחד!

מיותר לציין ששינה לא הייתה לי. רק בבוקר התברר לי שדחפתי לאימי מרפק בצלע, הערתי אותה, ורק אז נרדמתי. כך שלא רק שחלקנו מיטה- חלקנו גם שינה. בתורנויות, זאת אומרת.

מקרה קצת יותר מצער אירע כאשר חזרתי מיציאה בליל(או בוקר) שישי וגיליתי שהיא שרויה בדיוק באמצע המיטה, וכי לא משנה מה- אעיר אותה. התגנבתי לי החוצה עם סדין בודד, התמקמתי על הספה, יישרתי רגליים ונתתי לשינה לאסוף אותי. ואז היא נקטעה באכזריות ב7 בבוקר וכיתתי רגליי למיטה.

זה קרה לא פעם- היה עוד לילה מטורף שבו אספתי את פקלאותיי ונרדמתי בסלון. אחרי הכל, הוא חדש הוא מגניב ונוח בוJ צריך לנצל!

נסיים בנימה אופטימית- היום, תודה לאל יש לציין, הגיעה המיטה החדשה. על כן מחכה לשפחתכם לילה פורה ומלא שינה ערבה במיוחד. אמן.

נ.ב תודו שאתם רוצים חתימה- אני כעת גרה כמעט בשכנות עם אליל ישרא-בלוג- סניה. נו תודו שאתם רוצים חתימה. או לפחות תמונה שלכם בבלוג שלו.

היכול להיות שהצלילות הזאת תתקיים בד בבד עם הבלבול והערפל?

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי והיכן להניח את הראש. רק שישתוק לקצת. שיפסיק למלמל שברי מילים ומשפטים  שמזהמים את הראש ומפלחים את הלב כלהב של סכין.

תמונות אילמות מסתובבות בראש וסימני השאלה רודפים אחריי. משהו במעגל הזה עוד לא נסגר. ואני צריכה קצת שקט ושלווה. רק כדי שהראש ינוח.

הבטחתי לעצמי לכונן כאן משהו חדש, משהו שעוד לא חוויתי ובנתיים צלחתי במשימה. ניסיתי לא לחזור על צעדיי העבר ולכסות הכל במטפחת צבעונית של שקרים וניסיון לברוח מהמציאות וגם במשימה זו עמדתי בהצלחה, איתנה מול כל הקשיים הנקרים בדרך.

בכל זאת. מה פירוש אי השקט שפקד אותי?

ואולי זאת הילדה הקטנה שבי שאוהבת לרצות את כולם שהרימה לפתע את ראשה המתוסכל. מה לך ילדה? עוד לא הבנת שבעולם הזה לא ניתן לפייס ולרצות את כולם? תנוחי לך בצל הארותיי.

הראש מסתחרר גם כן מעומס של רעיונות שלא ניתן לממש, הזמן לא מחכה לי ודוהר בכל אונו, ובא לי רק קצת שקט.

זה משהו חדש. וטבע האדם הוא להוקיע כל מה שחדש וזר לו. אל נא לי להתנהג כמו השוטים האלה..

בנתיים די התייאשתי מלכתוב את קורות הטיול השנתי, אני מקווה שאמצע כוחות ואשב לכתוב. אז אתם שואלים מה מעללי כאן, ידידיי? אענה לכם, או יותר נכון אדווח.

לאחר הפרידה המתוקשרת (בנות הם עם רכלן) הרגשתי שלהתמרמר ולהתבוסס ברחמים עצמיים לא יחזיר לי את הבחור בחזרה, כי איני מושכת עם נזלת וטישוז בידי, ולכן החלטתי לפרוץ אל עולם הדייטים.

כאן המקום לשפוך קצת אור על חוסר הניסיון שלי בעולם הדיטיים- לעולם לעולם לא יצאתי לדייט עם בנאדם שאני לא מכירה. וגם אם אני כן מכירה, תמיד הבאתי חברה (לצורך גיבוי, כמובן).

כך שהכניסה (או יותר נכון הדחיפה למים העמוקים) לסצינה הזאת דרשה ממני הרבה אומץ וקור רוח, שבשניהם אני לוקה בחסר ככל הנראה.

שינסתי מותניי והקלקתי על "גופ", נזכרתי שהייתי רשומה שם פעם בהיכרויות או משהו בסגנון כשהיה לי משעמם באחד החופשים. ארגנתי לעצמי כרטיס נחמד ומעורפל (כמתבקש, מסתבר) ומיד הוצפתי בשלל הודעות, "היי מאמי, מה נשמע?","היי מותק ממצב?", "כפרה יש מצב להכיר אותך?" בהחלט, מדד הערסיות גבוה.

בסוף החלטתי לתת צ'אנס לחייל נחמד, בן 19 אשר משמש על תקן של טבח כשהוא לא עובד בתחנת דלק וזה לאחר נפנוף אינטנסיבי של גבר שהציע לי לצאת איתו בשביל כסף, "למה אתה משלם לבחורות לצאת איתך?" "כי אני יכול.." אחלה של תשובה, תקנה גם אוטו גדול כדי לכפר על שאר המגרעות, האמ האמ.

לבסוף עברתי לדבר עם הטבח באייסיקיו, שבו לא השתמשתי בערך מאז תקופת הניאנדרתלים, אבל ניחא. מה שלא ניחא שגם הטבח הזכיר בחיצוניותו ניאנדרתל. אבל אני, בחורה לבבית שכמותי, אמרתי לעצמי שתמונות יכולות לעשות עוול לאנשים ולכן כדאי לתת לו צ'אנס.

בסופו של דבר ולאחר מחמאות מיותרות לחלוטין אם תשאלו אותי הטבח הזמין אותי למסעדה. נענתי בחיוב כמובן, הרי מה יש לי להפסיד? גם אוכל בחוץ, גם בילוי נחמד ליום שישי וגם לנסות ולשכוח את האקס-מדהים.

מאז גבירותיי ורבותיי הוא כטפיל על גבי.

"היי מאמי, מה קורה? אל תשכחי יום שישי."

"לילה טוב יפה שלי"

"דברי איתי מתוקה שלי"

"מאמי"

"נשמה"

"כפרה"

ד-ב-י-ק-י!!!!

פתאום האדישות של אקס-מדהים נראית כה מבורכת ואף זוהרת. שלא תבינו לא נכון, גם אני בחורה וכמו כל בחורה שמכבדת את עצמה גם אני רוצה שיחמיאו לי ויגידו לי מילים יפות ושמרוב מתיקות רופא השיניים שלי לא יידע מה לעשות ויברח בצעקות (רגע, זה כבר לא חשוב), אבל- ואבל גדול- אני לא מסוגלת לסבול את הקיטש המתאמץ הזה בייחוד מבן אדם שמכיר אותי בדיוק כמה שעות ספורות וגם זה, דרך הרשת. למרות שניחנתי במעט קסם אישי ואני לא כותבת בשגיאות כתיב אין זה אומר שיש למישהו את הפריבילגיה לקרצץ לי ולקרוא לי בשמות של פרחות שעבר זמנן.

ובכל זאת החלטתי לתת לזה צ'אנס, כי הוא כן נשמע בחור נחמד ולי כבר לא נותר מה להפסיד חוץ מהשפיות שלי, והרי אותה כבר זכיתי לאבד אי שם בדרך. 

נשאר לי רק להתנחם בעובדה שאולי אצליח גם לנפנפו בסופו של דבר בסטייל, וזוהי נחמה פורתא. התחזיקו לי אצבעות?

-אפרו-

אז מה? אילת 2008?

Oh YEAH Baby!

זה יהיה מיותר לציין שנהניתי מכל רגע ורגע שהייתי שם. ושכמו כל נערה ממוצעת עם כסף בארנק שנחתה בעיר זרה לה עשיתי קצת קניות, אבל באמת שקצת.

וכאן כנראה המקום להיות קצת קיטש ולהגיד ששום דבר שאספר לא יתאר את כל הכיף והחוויות והבדיחות הפרטיות אז אני שוקלת כרגע אם בכלל שווה להתאמץ.

טוב נו בסדר, רק אם אתם מתעקשים כ"כ.

יום שלישי- יום ראשון לטיול

בוקר. 5:00 בבוקר, ליתר דיוק. אני פוקחת את העיניים ומנסה להבין למה לכל הרוחות והשדים אני ערה בשעה שכזאת. אה,כן. הדבר הראשון שאני עושה זה להציץ ברשימת הדברים שצריך עוד לטחוב לתוך המזוודה שכבר בקושי נסגרת. אחרי עיון קצרצר אני מתייאשת והולכת להכין לעצמי תה. בדרך מעירה את אבא, אחרת מי יהיה הפראייר שיסיע אותי בשעה כזאת?!

אחרי התארגנות החלטנו שזזים. אחרי שאבא ירד למטה עם המזוודה-שבקושי-נסגרת לקחתי את התיק הקטן, את המעיל ובדקתי מה עוד חסר. לפתע קול של מומיה עתיקת יומין רעם באוזניי "את לא לובשת מעיל". לקח לי כמה רגעים להבין שאין מדובר במומיה, אלא רק באימא שעושה את עצמה ישנה כביכול. בדיוק כשהחלטתי שהכל טוב ויפה ואפשר לזוז, איך לא- מרפי סידר לי גם קצת גשם. למקרה שהנסיעה תהייה משעממת, כמובן.

הגענו למתחם שבו נמצאים האוטובוסים ולאחר כמה לופים שבזכותם הרווחתי קצת זמן, מצאנו את האוטובוס המדובר.

הנסיעה לשם הייתה ארוכה, עם שתי הפסקות שאחת מהן הייתה ביטבתה, שם התמזל מזלי וקניתי את החטיף היחיד שעליו עוד לא הספקתי לשים את אצבעותיי החמדניות- שוקולד. לא סתם- קליק(חטיף מדליק?). כמו כן אם חשבתם שניתן לתפוס כמה שעות שינה קלילות באוטובוס- הרי שטעיתם. בייחוד אם מדובר בכיתה שלנו. כשניסיתי בכל כוחי להתכרבל באוטובוס המאוד לא מרווח ומרופד וגיליתי שזה בלתי אפשרי- פניתי למדהים והלכתי להתכרבל אצלו. אבל גם שם לא נתנו לי מנוחה והחלו בשיחות מאוד מעמיקות על סקס.

כשהגענו למסלול חשכו עיניי למראה הוואט-סו-קולד "מסלול"- "אבנים אבנים אבנים בעיניי" (לא, לא עננים).

המסלול היה פיכס ומיותר לחלוטין.

בערב הגענו וכל אחת התפקדה בתור למקלחות. אני זכיתי להיות אחרונה. ואני אומרת זכיתי, כי אני היחידה שלא דופקים לה בדלת אחרי 10 דקות וצועקים "נו כבר!! את כבר חצי שעה שם!!" J

כשירדנו לארוחת הערב בשלב כזה או אחר איבדנו את התיאבון. אני לא יודעת אם זה היה כשדחפו אותנו בגסות וטילטלו כמו בובות סמרטוט, או אחרי ששרדנו את בהלת הקרנפים הרעבים ונוכחנו לדעת מה יש לאכול. בשלב כזה או אחר.

בערב החופשי, שהיה קר וקפוא יותר מליה (הישרדות) ביום הטוב שלה, הסתובבתי עם ידידי בעל הגינונים המטרוסקסואליים וחיפשנו לנו תמידים תואמים, כי לפי דבריו "כל מי שנוסע לאילת חייב לקנות צמיד מטורף למזכרת", שיהיה.

אחרי שמצאנו דוגמה ששנינו הסכמנו עליה ולאחר דוכנים אינספור גם את הצבע הנבחר- הלכתי לעשות קצת קניות. ובאמת שקצת.

לאחר מכן אכלנו לנו גלידה של מקדונלד'ס בקניון, כדי להרגיש בבית, ונתקלנו במדהים וחבריו שעשו עד כה מסע כיבושים למציאת פאב קרוב שיהיה מוכן להכניס ילדוד'ס בני 17. חה. ועוד פעם חה.

בשל העובדה שרגליי הקטנטנות היו כלואות כל אותו זמן במגפיים נאות ובעלות עקב- הלכו לי הרגליים. ולא פשוטו כמשמעו.

החולקות איתי את קופסת הסרדינים-AKA החדר ב"מלון"- כבר הגיעו לשם לפניי ונמרחו אחת אחת על המיטות כמו גופות חסרות טאקט. הקדמה קצרה לבאות: כשנכנסים למלון, יש להירשם בקבלה בכדי שהמורות ידעו שהגענו ואנחנו בפנים. חברותיי החכמות לא שמעו זאת ככל הנראה ובהמשך הלילה התברר לנו עד כמה יש הקפדה על הכללים.

שכבנו לישון. במסדרונות עוד יש קצת רעש, אבל סביר.

נרדמות.

לפתע נשמע "טוק-טוק-טוק" בדלת. אני, הקרובה ביותר לדלת, ניגשת לפתוח. בפתח עומד המורה להיסטוריה שמתפקד על תקן הינשוף שלא ישן.

"נטע פה?" הוא שואל ומציץ בפנים.

"לא.." אני עונה לא תמהה.

"נטע **** פה?" הוא שואל בשנית. הרי לכם ילדים קשר בין חוסר בשעות שינה ושמיעה! אל תשארו עד מאוחר!

"היא לא פה ומעולם לא הייתה פה"

"את מכירה אותה?"

"כן.."

"בלונדינית כזאת.."

"כן! והיא לא הייתה פה!" בשלב הזה הדם הקווקזי שלי מתחיל לבעבע.

"טוב בסדר. אל תצאו מהחדר, לילה טוב"

מיותר לציין שכולן כבר במיטה וחושך מצרים בחדר.

שכבנו לישון בשנית, מנסות לתת לשינה לאסוף אותנו אל מחוזותיה היפ..."טוק-טוק-טוק"

אני קמה. שוב. פותחת את הדלת ולפניי עומדת גברת נמוכת קומה ולא מוכרת. השאלה הראשונה שעוברת לי בראש היא "מי זאת ומה היא עושה פה? מה היא שיכורה?"

"שלום, ט' (אות בדויה, שאר האותיות שמורות במערכת) פה?"

"כן, היא בחדר שינה השני- ישנה"

"אני לא ראיתי אותה" ואת מעירה אותי בגלל זה? תשמרי תמונה שלה קרוב למיטה פעם הבאה.

"היא ישנה" אני חוזרת.

"כן, אבל לא ראיתי אותה" לפתע היא פוסעת פנימה, הולכת לדלת חדר השינה ודופקת "ט' לא ראיתי אותך זאת (הכנס שם רוסי)"

היא פותחת את הדלת מציצה פנימה ואומרת "ט' אני לא רואה אותך. אני מדליקה את האור" ומדליקה את האור.

"ט' אני לא רואה אותך, תתרוממי" ט' מתרוממת, סביר להניח לא יודעת מה, או מי נפלה עליה.

"ט' אני עדיין לא רואה אותך! אהה הנה את, אוי כ"כ דאגתי"

לזה את דואגת? ואיך נקום מחר אם כל הלילה אתם מתרוצצים לנו בחדר, את לא דואגת?!

מיותר לציין שבאו עוד שתי מורות ועשו בדיקת שמות, וגם עליהן נבחנו מרוב עייפות עצבים, וסתם כי מותר וזה טיול שנתי.

והטלפון של זורי צלצל כל הלילה כשהמורות ניסו לתפוס אותה בטלפון. כך שנרדמנו למשמע דפיקות בדלת ושיר הפתיחה של "פרשת השבוע" ברקע.

תם לו היום הראשון.