כמתבקש מרוסיה הסולדת מפוליטיקה שכמותי, לא אלאה אתכם כאן בנושא החם- המלחמה בדרום. מספיק שומעים חדשות רעות בכל חור (או ערוץ), לא אשתף אתכם בדעותיי בדבר הצעדים הבאים שיש לנקוט כיוון שאינני נפוליאון. גם הוא למרות היותו מנהיג דגול זכור בזכות גובה קומתו הנמוכה והעוגה המצויינת על שמו.

אך כן אלאה אתכם במה שמעסיק את ראשי הקטן -2009.

היה לי נורא נורא קשה להיפרד משנת 2008. יש שקוראים לזה פחד נטישה, יש שיזרקו שם מפחיד ומפוצץ הכולל בתוכו 'פוביה' ויש שיזרקו שלל מונחים מודרניים שיגדירו את מצבי העגמומי.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לפתוח בשנה חדשה- שנה רעננה, כמו דף ריק, שמקופלות בה אינספור חוויות עבורינו. יום ההולדת שלי מתקרב בצעדי ענק ובקיצור- זאת תקופה יפיפייה.

אבל 2008 הייתה ה-שנה מבחינתי מבחינות רבות כל-כך ולכן אני ממאנת להיפרד ממנה ונוטרת טינה ל2009 שנדחסת בכוח לתוך לוח השנה. היא פשוט מיותרת.

2008 היוותה עבורי שנה של שינויים, ולא סתם שינויים אלא שינויים לטובה: סופסוף הפכתי לחוקית (@#$%) מה שמאוד הלהיב אותי, התאהבתי בבנאדם הכי מקסים שיש, השגתי הרבה דברים שרציתי, עברתי למקום מגורים חדש ואף התחדשנו באוטו חדשדש ומגניב, סיימתי לימודים אחרי 11 שנות חרישה, עבדתי, למדתי, התפתחתי, צמחתי, התבגרתי, התגברתי, החכמתי, הוקסמתי.

אין ספק ש2009 טומנת בחובה הרבה שינויים גם כן- צבא, צבא ועוד קצת צבא. אבל אני לא יכולה שלא להיזכר ב08 הקסומה ושלא להרגיש צביטה קטנה של געגוע בלב.

הו וול, אני מניחה שאצטרך להתרגל לרעיון ולשמור את 2008 בנבכי זכרוני כשנה מצויינת ומוצלחת ולתת הזדמנות, ולא הקטנה ביותר, ל2009 לעמוד בציפיותיי ממנה.

אז מה, פתחנו דף חדש?

לקח לי קצת הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה, ודיי קיצצתי לקראת הסוף כי לא נותר בי כוח לסקור הכל מא' עד ת' אז תהיו עדינים איתי:)

היום, ה 2008–07–14, מאורע רב משמעות אירע- אני מתכבדת להודיע בגאון ובקריעת חולצות עם סמלים לא מעוצבים בטוב טעם- נגמר בית-ספר.

אין יותר לחזור אל המוסד המחניק הזה וללבוש חולצות אסירים אחידות.

אין יותר לכוון שעון מעורר ל6:30 ובכל זאת לאחר בדקה או שתיים, למרות שאני גרה עשר דקות מבית הספר.

אין יותר לקום בבוקר ולשנוא את התלבושת האחידה שאין לי מה ללבוש איתה כי היא נראית כמו שק של תפוחי-אדמה.

אין יותר להתאפק מללכת לשירותים כי שוב יש סתימה או סתם כי הם מעלים מתים מקבריהם בשל הריח.

טוב רגע, זו הייתה התמקדות בהיבטים הפחות טובים ובצדדים המכוערים. ברור לכולנו הרי, ובראש ובראשונה כנראה לי שעוד אתגעגע לימי התום הללו.

אני זוכרת איך הגעתי בחינניות בסוף שנת לימודיה של כיתה ב' בתלבושת רוסית מסורתית, שכללה איך לא- חצאית. ופערתי את פי בתדהמה וחשבתי בראשי הקטן "למה הבנות האלה לובשות מכנסיים?!?!?" מיותר לציין כי מאז אני דבקה במסורת ארוכת שנים זו.

שם הכרתי חברות וחברים שחלקם מלווים אותי עד היום, בימים הטובים יותר ובימים הטובים פחות. שם למדתי את השפה העברית עם ספר האולפן שהיה מצויר עליו רובוט. הוא עדיין לא יצא לי מהראש.

שם הכרתי אנשים מדהימים, וחיילת מדהימה שתמכה בי ועזרה לי והלכה איתי בבייבי-סטפס עד שלמדתי עברית כמו גדולה. שם התאהבתי לראשונה וגם נשבר לי הלב כשהסבא של הנער המיוחל הבהיר לי שיש לו הרבה מעריצות. במילים אחרות "קחי מספר ותעמדי בתור".

שם הייתי טום-בוי והלכתי מכות, שרתי שירים מרושעים על בנות שלא אהבתי ואפילו זכיתי במדליה בכדור-יד באולימפיאדה הקטנה שהייתה לנו בבית הספר.

בכיתה ו' כשגיל שתיים-עשרה דפקו המצוות כביכול על דלתי וערכתי בת-מצווה כדת וכדין, רק כי כולם עשו ככה.

אחר כך הייתה מסיבת הסיום, שהייתה מבוססת על המחזה 'גריז' וזכיתי לשחק את הטיפשונת המאוהבת. היה מרגש.

התרגשנו לעבור לחטיבה ופחדנו שהמשפחה הקטנה שלנו תתפרק. פניתי למבחני קבלה לכיתת ספורט, ולבסוף התקבלתי. משהו שהצטערתי עליו הרבה שנים אחר-כך. עסקתי בריקוד והתחלתי לעסוק בכפייתיות במשקל שלי- לקצץ באוכל ולהאיץ את הפעילות הגופנית: מחול בבוקר, אימוני כושר בבית, מחול בסטודיו. אימונים אימונים אימונים. וויתורים על ארוחת בוקר, קיצוצים בצהריים, וויתור על הערב. מי צריך אוכל כשיש שליטה? קיבלתי באהבה ובשמחה את העצמות היפיפיות האלה ואת המידות המאוסות 0,1 . הכל התפוצץ לי בפרצוף המורעב כשהתעלפתי באמצע הלילה והתקפלתי מכאבים. לא זכרתי איך קרסתי ליד המיטה של אימא וכמה רעש עשיתי ושהערתי את כולם. מאז המצב נלקח בידיים. בין לבין היו הטיולים, היציאות, הצחוקים והכיף שיש רק בחטיבה. הרבה דרמה והרבה מזימות מתחת לפני השטח.

התיכון בהחלט הייתה תקופה מתוקה שלא אשכח.הכרתי המון אנשים מדהימים שלולא הבית-ספר סביר להניח כי לא הייתי מתרועעת עימם. בתיכון התחלתי מערכת יחסים ארוכה שנמשכה כשנתיים פלוס, כשבסופה יצאתי מובסת ומחוסרת כוחות וכראוי לכל בת טיפש-עשרה גם זה עיצב אותי ושינה לי במקצת את השקפת העולם.

קשה קצת להאמין שכל זה נגמר, נעטף בסרט ורוד עם פפיון תחת הקטגוריה "זיכרונות ילדות". מכאן אני פותחת דף חדש, כל החיים לפניי- צבא, לימודים (אי אפשר לברוח מזה הא?) וכו וכו.

אז… תאחלו לי בהצלחה? J  

לאחר שפורסמה הכתבה שלי בעיתון המקומי שאת שמו לא אזכיר מפאת הרצון חסר התקדים להישאר אנונימית, אני מתחילה לפתח גינונים של סלבריטאיים. מישהו אמר מגאלומניה ולא קיבל?!

טוב אולי הפרזתי במעט לגבי גינוני-הסלבריטי אך בהחלט ראוי לציין שכמה ימים אחרי לבשתי חולצה מעוטרת בכתר משובץ ביהלומים (עשויי זכוכית. מה אפשר לצפות מחולצה שנקנתה בשוק ב20 ש"ח?) ובכיתוב "celebrity fashion". ברגע שרגלי דרכה בכיתתי לצורך חזרות למסיבת סיום הכיתתית שנערכה אמש (הזוועות! הזוועות!!) קפץ עליי חברי לספסל הלימודים והכריז "אפרו את סלבריטי!". נבוכה עד עמקי נשמתי ובעלת לחיים אדומות שלא יביישו אף קטשופ סינטטי הבטתי בחולצה ואמרתי "מה, בגלל זה?!"

"לא! הופעת בעיתון!" אה. עכשיו הכל ברור.

מאז אותה הכתבה השכנים מברכים אותי לשלום עם חיוך, והם אפילו החליפו את התווית הקטנה עם השם שלנו בתיבת דואר, והפעם אפילו לא טעו בשם. מורות פונות אליי ושואלות אם זאת אני שכתבתי את הכתבה שהופיעה, ואני לא מבינה היכן מסתתר אותו צל של ספק- עם שם משפחה כמו שלי אני בספק אם זה יכל להיות מישהו אחר. מילא הייתי "כהן" או "לוי" אבל אני לא, אני מהרוסים עם שמות המשפחה הארוכים כאורך הגלות.

כמובן זכיתי בתשבוחות מהנה והנה ואימא הביאה לכל העולם ואחותו הצולעת והלא צולעת לקרוא, כי "הבת שלה כתבה". ואני כבר הולכת ברחוב ומנסה להבין למה אנשים לא עוצרים אותי ברחוב, צורחים את שמי בקולי קולות ומבקשים חתימה. מה יהיה אתכם תגידו? בושו לכם! 

לצורך הבהרה- לא הפכתי לכתבת באותו עיתון, זהו בסך הכל מדור של טורים אישיים. ובמקרה התמזל מזלי להתפרסם בו. זכיתי ל15 דקות התהילה שלי. הייתי רוצה להגיד שאני כותבת כעת עבור איזה עיתון נחשק או סתם מדור באינטרנט אבל לשם עוד לא הגעתי.

אך אל לנו להתמרמר- אני בדרך הישר להשתלטות טוטאלית על העולם!

"מה נעשה היום, מוח?"

"מה שאנחנו עושים בכל ערב, פינקי"

מואהאהאהאהאהאהאהאהאהאה

:)