לוקחת נשימה. מוציאה אוויר לאט ומתענגת על כל רגע שעובר.

אני מרגישה שנקלעתי להזיה מטורפת, כמו טריפ אחד גדול- הריחות הופכים לצבעים והצבעים הופכים לרגשות והכל עוטף אותי פתאום בחמימות שכזאת. ולמען הסר ספק- לא, אני לא משתמשת בסמים. אני היי-בנטורל.

אני לא יודעת מה אתה עושה לי, אבל זה מרגיש כל-כך נכון וכל-כך טוב כאילו כך היה אמור להיות מלכתחילה. אתמול בערב נפל עליי מצב רוח מוזר שדרש ממני לשבת ולכתוב. עכשיו. אז פתחתי את הוורד והתחלתי להקליד, המילים זרמו החוצה והתחברו בחוסר הגיון לקטע קצרצר שרק עכשיו אני מבינה עד כמה הוא בא להביע את כל מה שהיה בתוכי.

....

ולמרות שכל-כך הרבה יותר קל להתחמק ולברוח למציאות ולשגרה שתשחק עד עפר ולא תותיר רצון אנושי לחשוב או להרגיש, הלב יודע. לוחש בעורף להמשיך ולא לתת להגיון להשתלט כהרגלו. היום מותר לך להרגיש חופשייה, כמו ציפור דרור הפורשת את כנפיה ועפה למרחבים האינסופיים. והלב מזמר והראש מבולבל. ומותר לך ללכת לאיבוד בחיוך שלו ובמבט שמביע רק רוך, להשתכר מהריח ולהתפוגג אל תוך המילים ושלל הצבעים. תתני ללב לחייך הלילה, תני לו לחיות.

והמוח מתרוקן מכל מחשבה ומתמקד בהווה. כמה זמן לא חיית בתוך הרגע, עסוקה בלהרוס את העתיד עם כל הדאגה המיותרת לגבי העבר. היום תרשי לעצמך.  תרשי לעצמך להיות ולתת לו לחקור אותך- את הצללים אותם את מסתירה עם האיפור והחיוך המזויף, את השמחה התמימה עליה את מכפרת בציניות גדושה ואמרות כנף תלושות מהמציאות.

אל תנסי למצוא כל הגיון, תטי את האוזן להקשיב למנגינות חלושות של נשימות וחיוכים שקטים, תרגישי את הזעקה מהדהדת גם בליבך שלך.

פשוט להיות. להיות ולאהוב.

תקופה טובה נחתה עליי (טפו טפו טפו, מחפשת עץ..) והחיוך לא מש מהפנים.

וכל מה שנותר לי הוא לנשום לרווחה ולחייך בלב. כי טוב.

סיפור קטנטן נכתב מבית היוצר של אפרו אחרי חודשים על גבי חודשים של מחסור כתיבה. אין לו לקח ולא מוסר השכל, זה סתם סיפור קצר ולא מזיק, כי התחשק לי.

דייזי אסטר, אשר עונה לכינוי 'דיזה', הקיצה משנתה בעצלתיים באותו בוקר יום שבת חורפי וגשום.עננים

כבדים ואפורים עטפו את השמיים כיריעה שחורה ומעיקה והזכירו לדיזה עד כמה מצב רוחה עגום. לא היה בה כל רצון לפקוח את עיניה ואם הדבר היה נתון לבחירתה, הרי שהייתה נשארת כל אותו בוקר מתחת לשמיכת הפוך המחממת. אך העולם אשר ממשיך לדהור בחוץ לא מחכה לעצלנים, חשבה לעצמה ולאחר התמתחה במיטתה תוך כדי פיהוק ממושך. היא דידתה לעבר המטבח וכהרגל רב שנים משכה מבלי להסתכל את הספל השחור מן המדף העליון והרתיחה מים בקומקום החשמלי.

טעמו המר של הקפה משך אותה מן השינה המתוקה בכל לגימה ולגימה והמציאות המרה עוד יותר החלה לטפוח על פניה. אמש פוטרה ממקום עבודתה כמזכירה בלשכתו של התובע המחוזי והתבקשה לפנות את מקומה בעוד ימים מספר. הפיטורים הכו בה כרעם ביום בהיר. את הכסף חסכה דיזה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה אותו קיוותה להתחיל בעוד כשנה, בגיל עשרים ושמונה. לדאבונה, גם ביום המחורת נבצר מבינתה הבסיס לפיטוריה הרי כי הייתה עובדת חרוצה למופת. "לא נורא" המשיכה להגיד לעצמה בראשה, "נדחה את התואר בעוד כמה חודשים, אין דבר" אמר קול ההיגיון. אך מבחינה רגשית היא הייתה הרוסה. היו לה תוכניות לחיים - לסיים תיכון בהצלחה, להתחיל תואר ראשון, לימודים לתואר שני, אולי עבודה מחקרית, ורק אז לאחר שתשיג קריירה תחשוב על משפחה ובן זוג, כיאה לאישה המודרנית במאה ה-21. אך החיים אכזבוה.

היא בצעה פרוסת לחם ומרחה עליה חמאה וריבת תותים ואחר נגסה בקצה. "כן, קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים" ובאמרה זו משכה אליה את עיתון הבוקר המגולגל.  היא עברה עם אצבעותיה הארוכות על גבי הכותרות שנצבעו באדום ובשחור שזעקו על משבר במשק ועל שחיתות של פוליטיקאי כזה או אחר (היא מעולם לא התעניינה בפוליטיקה, כולם נראו כמו חבורה של צבועים- רעבים תמידית לעוד) היא דפדפה במהירות כמעט עד לסוף העיתון, ונעצרה בעמוד שהכותרת "אסטרולוגיה" עיטרה את פינתו הימנית העליונה. אם יש משהו שיכול להסב את תשומת ליבה מהמועקה שלה כעת הרי שזה בטח תקווה נדושה שנקבעה על- פי 'הכוכבים'.

עיניה דילגו הישר למזל דגים; צפוי לכם סוף שבוע מפתיע למדיי, דגיגים. משהו שלא ציפית או לא חשבת לאפשרי עלול להתגלות כאפשרי ואף מומש. כדאי להיזהר בדרכים לקראת שישי-שבת. זוהי תקופה של שינויים הן בפאן האישי הן מבחינה מקצועית, התאזרו בסבלנות.

היא נאנחה אנחה עמוקה וגלגלה עיניים. "תקופה של שינויים הא?" היא אמרה והביטה בעיתון הפרוש כמחכה שיענה לה. הוא כמובן בחר לשמור על שתיקה.

היא לא הבינה מה דחק אותה לקרוא את ההורוסקופ השבועי, מעולם לא נמנתה על אלו שמאמינים ב'כוכבים' ומעולם גם לא חיפשה נחמה בכך. זמנים נואשים מצריכים מעשים נואשים, היא חייכה לעצמה.

הקפה כבר הספיק להתקרר וטעמו המשכר הוחלף בטעם של מי שופכין. היא צריכה להתחיל לדאוג לבריאות שלה, לא עוד לאכול מזון מהיר ולשתות קפה עתיר בקפאין. אולי אפילו תקנה מיץ תפוזים סחוט טרי בקיוסק מטה ותתחיל לרוץ מדיי ערב עם איימי במגרש.

לא היו לה תוכניות מרתקות להמשך היום(ורביצה מול הטלוויזיה תגרום להרגשת הריקנות שלה רק להתחזק ולהתדפק על הדלת)ועל כן המשיכה לעלעל בדפי העיתון הזועק נבואות זעם עד שנתקלה בכותרת שהקפיאה את דמה, "צעירה בת 26 נמצאה חסרת הכרה ברחוב סואן כשלגופה רק פיסת נייר"

היא בהתה בגופה הקטן והצנום, חיוור מתחת לאור הבזקי המצלמות ומוחה סירב לקבל את העובדה הכה פשוטה לכאורה- זאת היא. זה הפנים המנומשות שלה וכתם הלידה על הירך הימני בצורת ענן.

בדף נפרד היה מצורף תצלום תקריב על פיסת הנייר שאחזה- בכתב יד עגול ונקי שהיה שייך לה מאז תקופת חטיבת הביניים נכתב- צפוי לכם סוף שבוע מפתיע למדיי, דגיגים. משהו שלא ציפית או לא חשבת לאפשרי עלול להתגלות כאפשרי ואף מומש. כדאי להיזהר בדרכים לקראת שישי-שבת. זוהי תקופה של שינויים הן בפאן האישי הן מבחינה מקצועית, התאזרו בסבלנות.

ובתחתית הדף נחרט נ.ב- תקראי בין השורות...

כשהאושר האישי שלך ממלא אותך ומציף אותך גם מעבר למה שאתה יכול להכיל- רק אז אתה יכול באמת ובתמים להעניק מהאושר, התום ומהאהבה שלך למישהו אחר. וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם, כמעט כמו לאכול אבטיח קר בשרב. נו טוב אולי לא בדיוק

סופשבוע נהדר חברים.

אני לא מסוגלת להגדיר מה אני מרגישה בדיוק.

מצד אחד רע לי מצד אחד טוב לי.

אני תוהה, למה אין לי אפחד..?

למה אף אחד לא אוהב אותי..?

ואני לא מתכוונת להורים, מורים, חברים, ידידים, כאלה יש לי, וגם זה לא להרבה זמן.

אני מתכוונת לקשר.

למה שרמוטות תמיד מקבלות מה שהן רוצות..?!

זנות זאת הדרך הטובה ביותר?

או שאני סתם פגומה בראש? אולי רק בעיני זה זנות,

אולי בעיני אנשים אחרים להימרח על מישהוא שאת לא מכירה, להתנשק עם מישהוא שאת לא מכירה זה סתם חויות התבגרות.

אולי אני פגומה.

יצור.

חייזר.

אולי..?!?!

ואז אני בורחת לאשליות שלי.

ברגעים כאלה אני כל כך רוצה את דניאל שלי אני כל כך מרגישה שאני מכירה אותו,

אני כל כך רוצה אותו.

רוצה.

אני עוד אגשים את החלום שלי.

אני עוד אסע לאנגליה ויום יבוא...ואני אתחתן עם דניאל, יהייה באשר יהייה!!!

איפה הנסיך שלי על סוס הלבן..?

כנראה נפל מהסוס כבר מזמן...

[ פוסט קצת עצוב...כי גם אני עצובה...ואין אף אחד שיגיד לי מילה טובה...]