לקח לי קצת הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה, ודיי קיצצתי לקראת הסוף כי לא נותר בי כוח לסקור הכל מא' עד ת' אז תהיו עדינים איתי:)

היום, ה 2008–07–14, מאורע רב משמעות אירע- אני מתכבדת להודיע בגאון ובקריעת חולצות עם סמלים לא מעוצבים בטוב טעם- נגמר בית-ספר.

אין יותר לחזור אל המוסד המחניק הזה וללבוש חולצות אסירים אחידות.

אין יותר לכוון שעון מעורר ל6:30 ובכל זאת לאחר בדקה או שתיים, למרות שאני גרה עשר דקות מבית הספר.

אין יותר לקום בבוקר ולשנוא את התלבושת האחידה שאין לי מה ללבוש איתה כי היא נראית כמו שק של תפוחי-אדמה.

אין יותר להתאפק מללכת לשירותים כי שוב יש סתימה או סתם כי הם מעלים מתים מקבריהם בשל הריח.

טוב רגע, זו הייתה התמקדות בהיבטים הפחות טובים ובצדדים המכוערים. ברור לכולנו הרי, ובראש ובראשונה כנראה לי שעוד אתגעגע לימי התום הללו.

אני זוכרת איך הגעתי בחינניות בסוף שנת לימודיה של כיתה ב' בתלבושת רוסית מסורתית, שכללה איך לא- חצאית. ופערתי את פי בתדהמה וחשבתי בראשי הקטן "למה הבנות האלה לובשות מכנסיים?!?!?" מיותר לציין כי מאז אני דבקה במסורת ארוכת שנים זו.

שם הכרתי חברות וחברים שחלקם מלווים אותי עד היום, בימים הטובים יותר ובימים הטובים פחות. שם למדתי את השפה העברית עם ספר האולפן שהיה מצויר עליו רובוט. הוא עדיין לא יצא לי מהראש.

שם הכרתי אנשים מדהימים, וחיילת מדהימה שתמכה בי ועזרה לי והלכה איתי בבייבי-סטפס עד שלמדתי עברית כמו גדולה. שם התאהבתי לראשונה וגם נשבר לי הלב כשהסבא של הנער המיוחל הבהיר לי שיש לו הרבה מעריצות. במילים אחרות "קחי מספר ותעמדי בתור".

שם הייתי טום-בוי והלכתי מכות, שרתי שירים מרושעים על בנות שלא אהבתי ואפילו זכיתי במדליה בכדור-יד באולימפיאדה הקטנה שהייתה לנו בבית הספר.

בכיתה ו' כשגיל שתיים-עשרה דפקו המצוות כביכול על דלתי וערכתי בת-מצווה כדת וכדין, רק כי כולם עשו ככה.

אחר כך הייתה מסיבת הסיום, שהייתה מבוססת על המחזה 'גריז' וזכיתי לשחק את הטיפשונת המאוהבת. היה מרגש.

התרגשנו לעבור לחטיבה ופחדנו שהמשפחה הקטנה שלנו תתפרק. פניתי למבחני קבלה לכיתת ספורט, ולבסוף התקבלתי. משהו שהצטערתי עליו הרבה שנים אחר-כך. עסקתי בריקוד והתחלתי לעסוק בכפייתיות במשקל שלי- לקצץ באוכל ולהאיץ את הפעילות הגופנית: מחול בבוקר, אימוני כושר בבית, מחול בסטודיו. אימונים אימונים אימונים. וויתורים על ארוחת בוקר, קיצוצים בצהריים, וויתור על הערב. מי צריך אוכל כשיש שליטה? קיבלתי באהבה ובשמחה את העצמות היפיפיות האלה ואת המידות המאוסות 0,1 . הכל התפוצץ לי בפרצוף המורעב כשהתעלפתי באמצע הלילה והתקפלתי מכאבים. לא זכרתי איך קרסתי ליד המיטה של אימא וכמה רעש עשיתי ושהערתי את כולם. מאז המצב נלקח בידיים. בין לבין היו הטיולים, היציאות, הצחוקים והכיף שיש רק בחטיבה. הרבה דרמה והרבה מזימות מתחת לפני השטח.

התיכון בהחלט הייתה תקופה מתוקה שלא אשכח.הכרתי המון אנשים מדהימים שלולא הבית-ספר סביר להניח כי לא הייתי מתרועעת עימם. בתיכון התחלתי מערכת יחסים ארוכה שנמשכה כשנתיים פלוס, כשבסופה יצאתי מובסת ומחוסרת כוחות וכראוי לכל בת טיפש-עשרה גם זה עיצב אותי ושינה לי במקצת את השקפת העולם.

קשה קצת להאמין שכל זה נגמר, נעטף בסרט ורוד עם פפיון תחת הקטגוריה "זיכרונות ילדות". מכאן אני פותחת דף חדש, כל החיים לפניי- צבא, לימודים (אי אפשר לברוח מזה הא?) וכו וכו.

אז… תאחלו לי בהצלחה? J  

החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לכם, למגיבים המעודדים, האוהבים, התומכים, המופלאים, הנהדרים שרק אפשר לבקש.

בפוסט הקודם באמת תהיתי מה לא בסדר איתי.

אבל אין אין עליכם!

אתם עשיתם לי את השנייה, הדקה, השעה, היום!!!!

כתבתם דברים מקסימים...

הרגשתי שאני מקבלת חיבוק חם,

נכון שהחיבוק לא היה פיזי, אבל הוא היה בנפש.

זאת הייתה הרגשה נעימה וחמימה.

וגם עכשיו כשאני חולה עם חום,

אני מרגישה את ההרגשה הנעימה הזאת [לא זה לא הרגשת הפוך החם..]

אני אוהבת אותכם כל כךךךךך!!!!!

אתם פשוט אנשים מקסימים!!!!!!!!!!!!!!

~~~חיבוק חם ואוהב~~~