לקח לי קצת הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה, ודיי קיצצתי לקראת הסוף כי לא נותר בי כוח לסקור הכל מא' עד ת' אז תהיו עדינים איתי:)

היום, ה 2008–07–14, מאורע רב משמעות אירע- אני מתכבדת להודיע בגאון ובקריעת חולצות עם סמלים לא מעוצבים בטוב טעם- נגמר בית-ספר.

אין יותר לחזור אל המוסד המחניק הזה וללבוש חולצות אסירים אחידות.

אין יותר לכוון שעון מעורר ל6:30 ובכל זאת לאחר בדקה או שתיים, למרות שאני גרה עשר דקות מבית הספר.

אין יותר לקום בבוקר ולשנוא את התלבושת האחידה שאין לי מה ללבוש איתה כי היא נראית כמו שק של תפוחי-אדמה.

אין יותר להתאפק מללכת לשירותים כי שוב יש סתימה או סתם כי הם מעלים מתים מקבריהם בשל הריח.

טוב רגע, זו הייתה התמקדות בהיבטים הפחות טובים ובצדדים המכוערים. ברור לכולנו הרי, ובראש ובראשונה כנראה לי שעוד אתגעגע לימי התום הללו.

אני זוכרת איך הגעתי בחינניות בסוף שנת לימודיה של כיתה ב' בתלבושת רוסית מסורתית, שכללה איך לא- חצאית. ופערתי את פי בתדהמה וחשבתי בראשי הקטן "למה הבנות האלה לובשות מכנסיים?!?!?" מיותר לציין כי מאז אני דבקה במסורת ארוכת שנים זו.

שם הכרתי חברות וחברים שחלקם מלווים אותי עד היום, בימים הטובים יותר ובימים הטובים פחות. שם למדתי את השפה העברית עם ספר האולפן שהיה מצויר עליו רובוט. הוא עדיין לא יצא לי מהראש.

שם הכרתי אנשים מדהימים, וחיילת מדהימה שתמכה בי ועזרה לי והלכה איתי בבייבי-סטפס עד שלמדתי עברית כמו גדולה. שם התאהבתי לראשונה וגם נשבר לי הלב כשהסבא של הנער המיוחל הבהיר לי שיש לו הרבה מעריצות. במילים אחרות "קחי מספר ותעמדי בתור".

שם הייתי טום-בוי והלכתי מכות, שרתי שירים מרושעים על בנות שלא אהבתי ואפילו זכיתי במדליה בכדור-יד באולימפיאדה הקטנה שהייתה לנו בבית הספר.

בכיתה ו' כשגיל שתיים-עשרה דפקו המצוות כביכול על דלתי וערכתי בת-מצווה כדת וכדין, רק כי כולם עשו ככה.

אחר כך הייתה מסיבת הסיום, שהייתה מבוססת על המחזה 'גריז' וזכיתי לשחק את הטיפשונת המאוהבת. היה מרגש.

התרגשנו לעבור לחטיבה ופחדנו שהמשפחה הקטנה שלנו תתפרק. פניתי למבחני קבלה לכיתת ספורט, ולבסוף התקבלתי. משהו שהצטערתי עליו הרבה שנים אחר-כך. עסקתי בריקוד והתחלתי לעסוק בכפייתיות במשקל שלי- לקצץ באוכל ולהאיץ את הפעילות הגופנית: מחול בבוקר, אימוני כושר בבית, מחול בסטודיו. אימונים אימונים אימונים. וויתורים על ארוחת בוקר, קיצוצים בצהריים, וויתור על הערב. מי צריך אוכל כשיש שליטה? קיבלתי באהבה ובשמחה את העצמות היפיפיות האלה ואת המידות המאוסות 0,1 . הכל התפוצץ לי בפרצוף המורעב כשהתעלפתי באמצע הלילה והתקפלתי מכאבים. לא זכרתי איך קרסתי ליד המיטה של אימא וכמה רעש עשיתי ושהערתי את כולם. מאז המצב נלקח בידיים. בין לבין היו הטיולים, היציאות, הצחוקים והכיף שיש רק בחטיבה. הרבה דרמה והרבה מזימות מתחת לפני השטח.

התיכון בהחלט הייתה תקופה מתוקה שלא אשכח.הכרתי המון אנשים מדהימים שלולא הבית-ספר סביר להניח כי לא הייתי מתרועעת עימם. בתיכון התחלתי מערכת יחסים ארוכה שנמשכה כשנתיים פלוס, כשבסופה יצאתי מובסת ומחוסרת כוחות וכראוי לכל בת טיפש-עשרה גם זה עיצב אותי ושינה לי במקצת את השקפת העולם.

קשה קצת להאמין שכל זה נגמר, נעטף בסרט ורוד עם פפיון תחת הקטגוריה "זיכרונות ילדות". מכאן אני פותחת דף חדש, כל החיים לפניי- צבא, לימודים (אי אפשר לברוח מזה הא?) וכו וכו.

אז… תאחלו לי בהצלחה? J  

לוקחת נשימה. מוציאה אוויר לאט ומתענגת על כל רגע שעובר.

אני מרגישה שנקלעתי להזיה מטורפת, כמו טריפ אחד גדול- הריחות הופכים לצבעים והצבעים הופכים לרגשות והכל עוטף אותי פתאום בחמימות שכזאת. ולמען הסר ספק- לא, אני לא משתמשת בסמים. אני היי-בנטורל.

אני לא יודעת מה אתה עושה לי, אבל זה מרגיש כל-כך נכון וכל-כך טוב כאילו כך היה אמור להיות מלכתחילה. אתמול בערב נפל עליי מצב רוח מוזר שדרש ממני לשבת ולכתוב. עכשיו. אז פתחתי את הוורד והתחלתי להקליד, המילים זרמו החוצה והתחברו בחוסר הגיון לקטע קצרצר שרק עכשיו אני מבינה עד כמה הוא בא להביע את כל מה שהיה בתוכי.

....

ולמרות שכל-כך הרבה יותר קל להתחמק ולברוח למציאות ולשגרה שתשחק עד עפר ולא תותיר רצון אנושי לחשוב או להרגיש, הלב יודע. לוחש בעורף להמשיך ולא לתת להגיון להשתלט כהרגלו. היום מותר לך להרגיש חופשייה, כמו ציפור דרור הפורשת את כנפיה ועפה למרחבים האינסופיים. והלב מזמר והראש מבולבל. ומותר לך ללכת לאיבוד בחיוך שלו ובמבט שמביע רק רוך, להשתכר מהריח ולהתפוגג אל תוך המילים ושלל הצבעים. תתני ללב לחייך הלילה, תני לו לחיות.

והמוח מתרוקן מכל מחשבה ומתמקד בהווה. כמה זמן לא חיית בתוך הרגע, עסוקה בלהרוס את העתיד עם כל הדאגה המיותרת לגבי העבר. היום תרשי לעצמך.  תרשי לעצמך להיות ולתת לו לחקור אותך- את הצללים אותם את מסתירה עם האיפור והחיוך המזויף, את השמחה התמימה עליה את מכפרת בציניות גדושה ואמרות כנף תלושות מהמציאות.

אל תנסי למצוא כל הגיון, תטי את האוזן להקשיב למנגינות חלושות של נשימות וחיוכים שקטים, תרגישי את הזעקה מהדהדת גם בליבך שלך.

פשוט להיות. להיות ולאהוב.

אפריל דפק בדלת והביא עימו את כל הטוב שיכולתי לבקש ואף יותר.

אני יודעת שרובכם (כן אני משלה את עצמי שאנשים קוראים כאן..) בטח מבולבלים מהפוסטים האחרונים- שמחה, עצובה, בענן השביעי, בתחתית.

הרבה מים זרמו בנהר הירקון (או סתם כימיקלים מהולים, איך שתרצו..) ואני לא יודעת בדיוק איך אני רוצה לחרוט כאן את כל הדברים הטובים והרעים גם יחד שקרו כאן בשבוע וחצי האחרון. מצד אחד אני רוצה לכתוב כאן כל פרט, כל שנייה בכדי שאוכל להסתכל לאחור כמו באלבום תמונות ולהיזכר בכל מילה וזיכרון מעורפל. מצד שני אין לי כוונה לכתוב כאן הכל הכל, כי מתחשק לי לשמור משהו לעצמי בלבד. איך מוצאים את עמק השווא?

Too make a long story short לא, לא חזרתי לאקס וגם אין לי כל כוונה לחזור אליו. לקח לי אומנם יותר מדיי זמן להבין זאת אבל לבסוף התפקחתי והבנתי שאת ההתנתקות הרגשית שלי ממנו עשיתי עוד לפני שנפרדנו. ולכן אני מודה לו על כך שהתעקש על הפרידה הזאת. ואין בי כעס, טינה ולא עצב רק הוכרת תודה על כך שזה נגמר איך שזה נגמר. ואיך שהשיר הגאוני אומר:

And when you slammed the front door shut,
A lot of others opened up,
So did my eyes so I could see
That you never were the best for me.

ונכון לעכשיו טוב לי. הכי טוב לי שיש והחיוך לא מש מהפנים.

למי שבאמת קורא פה (ZzZzZz..) וזוכר את הפוסט על הידידות האפלטונית (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=8121841 )- תשכחו מכל מה שאמרתי. שום ידידות ושום אפלטוניות. אפלטון הארור הזה סתם משך אותנו באף, לפחות אותי.

הבטחתי לקחת סיכונים בחיים למען האושר שלי ולא להיות במוד של הישרדות (כל הפנטים- לא מדובר בסדרת הריאלטי ובטח שלא בטנגה של נועם) ולכן עם כל הפחד והחששות והרגשות המעורבים הכרוכים בזה- אני מאוהבת. ולא אכפת לי לעלות לגג עזריאלי ולצעוק את זה!

Tied up in ancient history
I didnt believe in destiny
I look up you're standing next to me
What a feeling

What a feeling in my soul
Love burns brighter than sunshine
Brighter than sunshine
Let the rain fall, i don't care
I'm yours and suddenly you're mine
Suddenly you're mine
and it's brighter than sunshine

3>

It's really good to hear your voice
Sayin my name
It sounds so sweet
Comin from the lips of an angel
Hearin those words
It makes me weak

טוב לי וכולם יכולים לקפוץ לי ולאכול את הלב.

Can`t stop smiling

:)