טים ואנני מעולם לא זכו להכיר זה את זו לעומק, למרות שנולדו באותו יום חורף אפרורי וגשום בשלהי ינואר בבית החולים ג'רזי שור. שניהם נולדו לזוג הורים אוהבים שנישא בגיל צעיר למרות הפצרות הוריהם, אשר באותו יום לא ידעו נפשם מרוב שמחה.
ואמנם מעולם לא עצרו בסופר-מרקט השכונתי לשיחת חולין קצרה ביום קיץ חם ומעולם לא יצאו לאותו מועדון רועש ואפלולי רק בכדי לגלות שבילוי בבית היה מנעים את זמנם הרבה יותר- דרכיהם של אנני וטים תמיד הצטלבו. בין אם רצו בכך ובין אם לא.
טים גדל להיות בחור נבון ונאה, בעל תווי פנים עדינים כמשורטטים בידי אומן גדול. עיניו הגדולות והכחולות השקיפו על העולם בחוכמה שלא ניתן לקנותה בכסף ושפתיו הבשרניות הקנו לו מעריצות למכביר.
היו בו הפקחיות והערמומיות שהפכו אותו לסוכן המכירות הממולח שהיה, אם כי תמיד חלם לעסוק במשהו יותר יצרתי ואומנותי- ציור או פיסול, ואולי אפילו משחק. את חיבתו החובבנית לריקוד הוא הסתיר מעיני כולם, ובעיקר מעצמו. הוא נהנה ממופע כיאורוגרפי מרהיב ומשלהב, מניתוח תנועות הגוף שכחלקים נפרדים נראו ריקניות ועגמומיות אך משהתאחדו לריקוד אחד שלם העבירו רגשות עזים שלעיתים לא יכל להגדירם, אך לא הרחיק במחשבותיו על עתיד בתחום.
"אתה נראה דיי מהורהר" פנה אליו רוברט, שותפו לדירת שני החדרים המעופשת בעלת הקירות המצהיבים אשר שכרו יחדיו.
"קרה לך פעם שהרגשת שאתה פשוט נמצא במקום מסוים בחייך שאינו מתאים לך?" שאל טים בעיניים מזוגגות.
"עוד הפעם אתה מתעסק בשטויות האלה של 'אני רוצה להיות אומן'? כבר עברנו על זה- אם אתה רוצה להתעסק באומנות לך תשכור דירה עם מישהו אחר אני לא הולך לסבול את רגעי השיגעון האומנותיים שבאים יד ביד עם כיס מרוקנת" מחה רוברט בידיו ונופפן באוויר במחמאה, עיניו פעורות לרווחה בהתגוננות., "גם עסקי המכירות, שתדע לך-" החל לומר אך טים קטע אותו זה מכבר "- זו אומנות. שמעתי. ואני לא מסכים איתך" הוא נאנח עמוקות ושקע בספה, משעין את ראשו מלא המחשבות לאחור ונהנה מן ההפוגה הקלה שבאה עליו.
"מה עם לוסי?" דחק בו רוברט ובכך קטע את מחשבותיו ואת שלוותו באחת, כאילו בזה הרגע הקיץ משינה עמוקה. לוסי. טים אהב את לוסי בכל ליבו- הוא נהנה לצפות בה שעה שהיא מפזרת את שיערה האדמוני בכדי לסרקו בבוקר קר ולח, וכשהיא מפזזת ברחבי הדירה חיוכה מרוח על פניה מאוזן לאוזן בשביעות רצון, הוא נהנה לשוחח עימה על דברים ברומו של עולם, בכנות ברוטאלית הגובלת בחוסר טאקט. והוא רצה להינשא לה ולהוכיח לה שהוא מסוגל להיות הבעל עליו תמיד חלמה, זה שיגן ויאהב, יפנק וינחם. הוא רצה, באמת שרצה. אך לא היה בו הרצון הבוער שמאכל את שאריות השפיות וההיגיון.
"מה עם לוסי?" הוא חזר על שאלתו של רוברט ביובש ולאחר מכן התחרט שנשמע כה מרוחק.
"כבר הצעת לה?" הוא שאל בחיוך, גבותיו עולות ויורדות בקצב אחיד כמו תולעים שחורות החורשות את פניו.
"עדיין לא" אמר טים מכסה בידיו את עיניו בכדי להקל על מערבולת המחשבות שגעשה בראשו, "אני מחכה בינתיים" אמר.
"ולמה בדיוק אתה מחכה?" שאל רוברט, ארשת פניו זועקת דאגה לחברו. זה לא מתאים לו, חשב בליבו אך שתק.
"אם רק הייתי יודע..." אמר טים, ורגשות תסכול וייאוש כרסמו בבסיס הווייתו מפזרות ספקות וחששות לגבי טיבו שלו.
"ואחת, שתיים, שלוש...רקיעה, וסיבוב, מחיאה ופה דה בורה!!! קדימה -לעבוד לעבוד!"
אנני התהלכה על הבמה כלביאה בכלוב, מפקחת על כל תנועה של הרקדנים- מהראשון ועד האחרון. היא הייתה גאה בכיאורוגרפיה שיצרה ורצתה שהכל יהיה מושלם. היא התקשתה להביט ישירות למציאות בעיניים ולהפנים שהיא זוכה לעשות את מה שכמהה לעשות כל השנים, שמא אם תשלים ותקבל את הרעיון הקערה תתהפך על פיה והיא תקיץ מחלום זה. היא כבר הייתה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה ובכל זאת תמיד הייתה מלאת אמונות טפלות, מפחדת שהמזל יחדל להאיר לה פנים. שהיא תשוב לחיות באומללות ותיתקע בחיה במקום שלא מתאים לה, בעור שלא שלה.
"אנני, אנחנו ממשיכים? את נראית קצת מרוחקת" קולו של הבמאי הזקן העיר אותה מנדודיה בממלכת המחשבות והחזירה למציאות.
"בטח- קדימה מהתחלה. אחת שתיים שלוש ו..."
הרקדנים החלו לרקוד, מבצעים כל תנועה בחדות, לא שוכחים לחייך. רקדן צעיר בשנות העשרים לחייו קרץ לעברה. היא חשה את לחייה מעלות סומק קל ומאדימות אך היא כפתה על עצמה לא לחשוב עליו והסיטה מבטה ממנו. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיכנס כרגע למערכת יחסים, מכל סוג שהוא. אין לה את הרצון או הכוח הנדרשים כדי להתמודד עם המבוכה ומטר השאלות הבלתי פוסק שיוטח עליה ויערער את בטחונה, אותו בנתה בנחישות במשך השנים.
מאחורי שורות הרקדנים נכנסה דמות מוכרת בדלת האחורית, מחייכת ומנופפת. רוברט.
"קחו לעצמכם חמש דקות הפסקה, תסדירו נשימה ותשתו מים ונתחיל מהתחלה" אמרה אנני בקול בוטח וסמכותי ופנתה אל דמותו המתקרבת של רוברט.
"שמעי, אני ממש צריך עזרה. זוכרת שסיפרתי לך על העסקה בתהליך עם היפני?" קמטים חרשו את פניו, "אני יודע שעדיין יש לך את זה, מה לעשות?"
"אני כבר מזמן לא מתעסקת בענייני מכירות ועסקאות, אתה הרי יודע זאת!" אנני נתנה בו מבט נוקב בעיניה הכחולות שבדרך כלל שידרו רוגע וחוכמה.
"רק לקצת...אני זקוק לחבר שלי מן העבר, רק לקצת. עצה אחת ואני עוזב אותך. זאת יכולה להיות העסקה של חיי" הוא הביט בה בתחינה.
"בסדר" היא פרשה ידיה לצדדים בהכנעה וחייכה אליו בהבנה.
"קודם כל מה שעלייך לעשות הוא..." היא החלה מדריכה אותו בצעדיו הבאים.
כי מה שאינכם יודעים,ידידיי, זה שלמרות שאנני וטים לא נפגשו מעולם בסופר-מרקט השכונתי או במועדון האפלולי, הם תמיד חיו זה בצד זו.ולא תמיד בשלווה ונחת .
באותו יום חורף אפרורי בשלהי ינואר כאשר נולד הרך הפעוט ואימו לחשה, מותשת ומיוזעת מהלידה הקשה, למינו של העובר הרופא עמד קפוא במקומו, לא יודע מה לבשר לאם המאושרת. הוא בחן את הפעוט הרך- את פלומת שיערו השחור ואת עיניו הבהירות הפקוחות למחצה שהשקיפו על העולם בחוכמה שלא ניתן לקנותה בכסף, אך הוא לא יכל לקבוע את מינו של הפעוט בוודאות. היה זה מקרה שלא ראה מעולם- כאילו שני המינים התאחדו לכדי יצור אחד קטנטן.
"אני חושב שההחלטה עומדת מאחורייך" מלמל הרופא, מבולבל עד כלות נשמתו.
"תמיד רציתי בן..." גמגמה האם, מעורפלת, בטרם שקעה בשינה עמוקה.
"אז בן זה מה שתקבלי" אמר הרופא ולקח את הפעוט שזה עתה נולד, ובכך קבע את עתידו. או לפחות מחצית ממנו.
כי אתם מבינים, ידידיי, למרות שהוכרז הנולד כזכר תמיד פעמו בו שני לבבות ושתי נשמות- הן של טים והן של אנני. ורק כוח הבחירה הוא שהחליט מי יתגלה בזמנו במלוא יופיו והדרו לעולם.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
~*~ובכן, החלטתי גם אני להיזרם בנהר עם שאר הבלוגרים (והחבר'ה מהמייל) ולהשתתף בתחרות. אין לי כל שאיפה לזכות, אבל הרעיון של התחרות נתן לי השראה לסיפור והחלטתי להשתתף בכל זאת.
אני אשמח לשמוע ביקורות, הערות והצעות לשיפור- כי תמיד יש מקום לכך:)
>> עריכה מאוחרת:<<
על מנת להבהיר קצת את העניינים למי שנותר מבולבל ותהה כיצד יכול תינוק להיוולד לשני המינים- מדובר בתופעה דיי נדירה(אבל היא מתרחשת) שתינוקות נולדים כשהם דו-מיניים, משמע שהם נולדים בעלי שני אברי המין, הן הנקבי והן הזכרי. במצב כזה לרוב מינו של הפעוט נקבע לאחר הליכים רפואיים- ניתוח להסרת אחד מאיברי המין. הדבר אינו קבוע, ובמהלך ההתבגרות עלולים לצוץ סממנים של המין ש"הוסר" כביכול.
too make a long story short- אל תעשו כמוני ואל תצפו ביותר מדיי אופרה:)
שבוע נהדר חברים, בתקווה שבקרוב יהיה שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
