לפני שאני אתחיל לזבל לכם קשות בשכל- אני מודה.

גם אני נשביתי בקסמי הגשם וגם אני מאלה שמתים לפרסם פוסטים של

"ישששש!!11 יורד גשם!!1"

אבל-

יש לי עדיין כבוד. לכן..

החלטתי לפרסם לכם סיפור בהשראה מהלילות הגשומים והקרים שלנו:)

גשם!גשם!גשם!גשם!

האמ. כה.

אני מצטערת שאני לא בדיוק מעדכנת אובססיבית,

מצטערת- אף פעם לא הייתי.

עמכם הסליחוי=)

המממ..

ובגלל שאני כזאת צומי, אני חייבת להגיד שממש חשוב לי שתתנו לי ביקורות על הסיפור הזה.

כי זאת הייתה פשוט אהבה ממבט ראשון(בעצם שני..)

התאהבתי בסיפור הזה ואני מקווה שתאהבו אותו גם.

[חסר לכם שלא ביצ'ס!]

חוחוחוחוחוחו.

שתקתי.

נו טוף,

בלי הקדמות נוספות ומיותרות.

כמו כל סיפור, גם הסיפור הזה מתחיל ביום חורפי וגשום.

הרוח יללה ושרקה, מעיפה בדרכה כל רגש. קרני השמש היחידות שהצליחו להסתנן מבעד לעננים הכבדים חיממו את הלחיים הורודות של הנערה שישבה בשיכול רגליים על הספסל בגינה.

היא החזיקה ספר קטנטן בידה, אשר היה מספיק קטן על מנת להיכנס לכף ידה המזערית והמעודנת. תלתליה החומים עפים ברוח ואפה עוטה גוון אדמדם.

בעיניו הייתה זו התמונה המושלמת. הוא היה יושב בגינה בכל יום, באותה שעה, בוהה בנערה היפה. הוא אף פעם לא ידע כיצד הגיעה לשם ואף פעם לא ראה אותה עוזבת את הגן. היא הייתה עבורו אשת המסתורין.

האמת היא, שלא ידע עליה כמעט כלום מלבד העובדה שנהגה לשבת לקרוא מדי יום ביומו, אך למרות הכל- ידע דבר אחד- היה בה משהו קסום ולא מציאותי, משהו מתוק ועם זאת כה שברירי.

גם היום היא ישבה לבדה, על אותו הספסל, רוכנת מעל הספר הקטן ומביטה בדפים. היא לבשה מכנס צמוד שהבליט את רגליה הארוכות והיפות, וסוודר כחול גדול ורפוי שכיסה והחביא את גופה הדקיק והעדין מתחתיו. כפוחד להיחשף לעולם.

היא לא שוחחה עם העוברים והשבים ואף פעם לא נראתה בחברת  אנשים. בעצם ניתן להגיד שהספסל היה שייך רק לה במידה מסוימת. והוא היה קורן, כך חשב.

עיניה היו גדולות במקצת, ממה שהספיק לראות בזמן שהיא מעלעלת בין הדפים באצבעות ארוכות ודקות. עיניים חומות בהירות וצלולות למראה, נעימות. בצורת לב היו שפתיה, אשר תמיד נראו אדוקות, קפוצות מעט. אבל זה לא שינה לו כל כך, כיוון שבעיניו הייתה היא הנערה הכי יפה שראה בחייו.

תעלומה, מסתורין,קסם, כל אלה הומצאו עבורה, כך חשב. הוא היה מוכן להקדיש לה מנגינות על כנפי הרוח, לקטוף לה את הירח ולתת לה זר כוכבים עטוף בשמי תכלת.

וכך הוא המשיך לאהוב בסתר. במשך 20 שנה. כל יום ביומו היה מגיע לגינה, יושב ומביט בה. מביט בה מעבירה את חייה. מביט בה פורחת. מביט פה צונחת. מביט בה מזדקנת.

ואמנם הזדקנו הם ביחד, אך היא לעולם לא ידעה על האיש היושב שני ספסלים ממולה המביט בה בכמיהה גוברת.

והנה החורף חזר, אותן יללות מחרישות אוזניים. עלים מתנופפים ומרקדים לצלילי הרוח המבשרת טובות. אותה הרגשה של החורף שהיה לפני שנה. והחורף לפני 20 שנה.

20 שנה הוא יושב ומביט בה ועדיין אינו יודע מה שמה, ואינו יודע מתי נהגה היא להגיע ומתי נהגה לעזוב, ואינו ידע מה כה מרתק אותה בספריה הקטנים, אך ידע- שהיא עדיין האישה הכי יפה שראה בחייו.

ישב שם ורפרף בזיכרונותיו, העביר דפים דמיוניים במוחו, כל אותם הימים שעברו עליו מאז ראה אותה כאן לראשונה. כה שלווה ושברירה.

זה היום.

זה היום, הוא החליט. היום הוא ייגש ויפצה על השתיקה, על כל המילים שכה רצו להיאמר ולא נאמרו, על המעשים שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו, על כל נגיעה שלא נגעה.

והיא הייתה כה שלווה ועדינה.

ליבו פעם בחוזקה וכפות ידיו התכסו בזיעה שהתקררה במהירות ביום חורפי שכזה. עצם את עיניו ונשם לרווחה. פעם ראשונה בזה 20 שנה הרגיש כה חי.

הוא קם מן הספסל ופסע שני צעדים לעברה, נאבק עם הרצון לצעוק חזק. הביט למעלה אל השמיים האפורים אשר לא הביעו שום חמלה, והמשיך.

עצים מתכופפים, נכנעים לרוח האכזרית. אנשים עוברי אורח אשר ממהרים לחזור אל יקיריהם, ממהרים לחזור אל החיים. ילדים קטנים משדרים שמחה אילמת. והוא ממשיך.

הוא עמד מעליה, אך היא לא הרימה את עיניה מן הספרון. הוא עמד שם ורק שאף את ריח השיער שלה שהתערבב עם הבושם. ריח של מלאך. תהפוכות בבטן, והר געש של תשוקה התעורר בו. והרי היום זה היום.

והיא כה נעימה, כה קסומה. במרחק נשימה.

והוא מושיט את ידו לעברה, לגעת בעורה הצח. והוא מושיט את ידו לפניה ונוגע בלחי העדינה והסמוקה.

ברק מכה בשמיים, ולאחר שניות מספר רעם מתגלגל נשמע מרחוק. טיפות של גשם שהתעכב, יורדות ארצה ושוטפות את החטאים.

והוא עדיין שם. איתה. והוא נוגע בשפתיים המתוקות, סקרן לדעת את טעמן.

בתנועה כמעט בלתי נראית, היא מרימה את ראשה. ועיניה פוגשות את עיניו. וזה מראה שלא ישכח לעולם.

הוא מתעורר בבהלה למשמע הרעם.

גשם זלעפות בחוץ. והוא יושב במיטה, מכוסה זיעה קרה וליבו פועם.

מביט ימינה ושמאלה מבוהל מהפתאומיות בה התעורר. והנה היא שם.

האישה אשר שלו כבר 30 שנה, שוכבת לימינו וישנה שינה מתוקה ועמוקה. תלתליה מונחים על הכר הרך והשפתיים בצורת לב משורבבות בשובבות. הוא מביט בה ומחייך חיוך אמיתי. חיוך מהלב.

כי אף פעם לא ישכח כיצד הובילו אותו דרכי החיים לפגוש במלאך.המלאך שלו.

שבוע טוב וחמים לכולם

Hush my babe,

Don’t say a word.

I’ve been waiting for this moment too long

Let the rain fall down on your cheeks,

Wash your yearning,

Wash your tear.

Let me take your pain away by a kiss,

And tell you how I’d missed.

Let me hug you tight all night

And tell you you’ve been right,

There is nothing better to be with the one you’re love.

הבובי שלי חוזר היום@#$$#@!!&%$#%!!%&%&

אז מותר לי קצת להיות משוגעת ואולי קצת בלתי צפויה ולעדכן[ וגם אם לא- שתקו. לא שאלתי אתכם.חה!]

אני שמחה שמחה שמחה שמחה שמחה שמחה!

OK, כחלק מהפוסט הקודם, החלטתי לשים את השיר שלי. הוא מדבר ברובו על הפרעות אכילה.

חלקכם אולי לא יבינו את הקשר בין הבתים.

חלקכם אולי ייקשרו את זה לדבר אחר.

אבל אני אוהבת אותו.

וכתבתי אותו מהלב. [מי אמר רגשי ולא קיבל?! האמ..]

Heal me- by me

Never thought it would be that bad

This feeling is pushing me onto the edge,

Taking with it my life away

As I’m spreading my last pray

I slowly dissipate

I know that somewhere, there is a better place for me

Where I can do whatever I want and feel absolutely free.

She’s calling me from inside and I can hear her whispers

Getting closer each time

I can sense her attendance

Threatening in every breath that she takes

I can smell her from far away

And it smells like my approaching death.

I don’t need your sophisticated words

I don’t need you to tell me what's wrong

Just let me know that you’ll always be there

That you’ll never leave me

Heal me.

So exhausted from this god-damned war

Asphyxiating another tear

Leaving behind my shrieking fear

I wont give up- not this time

Although you haven’t left of me that much

I would collect all of my pieces, which been torn apart

Embrace them like it was the first time

I have been digging my own grave for such a long time

Now, when you’re almost gone, I’m starting to feel how is it- to be alive

This song is dedicated to you-

The suffer,

The pain,

The self-control,

The love,

The hate, 

 I won't miss you at all

I can go farther

But it is a waste don’t you think, my sweet disorder?

Please don’t leave me,

Heal me.

אני לא כזאת אוהדת גדולה של הנושאים החמים,

אבל כש"הפרעות אכילה" הוא הנושא- הרגשתי צורך לכתוב.

אני לא יודעת אם אתם יודעים, אולי חלקכם זוכרים עוד מלפני שנה ויותר(ה"ותיקים" שפה..יש לי תחושה שהם כבר לא פה..האמ..)

הייתי גם אני כלואה במערבולת הזאת שנקראת- הפרעות אכילה.

וחשוב לי להקדיש את הפוסט הזה לכל הבנות שחושבות שהן שמנות.

תבינו- אם תהיו רזות יותר זה לא יקרב אתכן לשום שלמות

 ובטח שלא לשליטה בעצמכן ובגוף שלכן.

תחושת הרעב אולי נותנת הרגשה של שליטה ושל סיפוק עצמי שאי אפשר לתאר עד כמה פטאתי זה-

אבל זה שווה את הכל?

את השיער הנושר?! השיניים המתפוררות בהמשך?! מערכת העיכול הדפוקה?!?!?

יש לי תשובה חד משמעית

זה לא

ואני יודעת שרוב העיניים הקוראות פה ילחצו על האיקס הקטן שם למעלה כשזה "לא מזיז להן" או "אני יודעת מה אני עושה"

אז תכל'ס- אתן לא!

תרצו בזה או לא, אתן עדיין ילדות, עם מערכת מתפתחת שבסה"כ צריכה שיזינו אותה כדי להמשיך לעבוד.

תפסיקו לאכול ותחיו בבועה שלכן שכולה קלוריות וספירות של פחמימות? זאת כבר בעיה שלכן.

התמיכה שמציעים היום היא כ"כ ענקית, חבל שזה עדיין לא גורם לבנות ישראל היפות (והמורעבות) לקחת את עצמן בידיים ולהיראות כמו אישה נורמלית או לפחות נערה נורמלית ולא שלד מהלך על שני מקלות .

כל השמות האלו- אנה או מיה לא גורמות למחלה הזאת להיעלם.

כי זאת מחלה.

ואפילו לא פיזית שניתן לרפא עם תרופה פשוטה או איזה תה חמים.

זאת מחלה נפשית, פסיכולוגית

והיא שולטת בכן, בכל יום, בכל דקה ובכל שנייה מחייכן.

שולטת בכן ומתעתעת. גורמת לכן להאמין שהשליטה באמת בידיים שלכן.

יש לי להגיד על זה רק דבר אחד "תחזרו למציאות, בנות"

וכמו שפתחתי את הפוסט- הייתי בתת תזונה.

אני לא מתגאה בזה. פעם זה היה נותן לי הרגשה ממש טובה לדעת שגם אני חוויתי את זה.

אבל הרגשת הגאווה שלי נובעת מהסיבה הפשוטה ביותר:

אני הייתי שם ואני הצלחתי לצאת.

ואתן?

מצטערת על התוקפנות, זה נעשה ברוח טובה.

אפרו- שכבר לא נוטה להרעיב את עצמה בשביל להרגיש טוב.

נ.ב- הפוסט נכתב במין נקבה מטעם נוחות בלבד. הכוונה כמובן גם לזכרים  המתנדנדים ברוח באשר הם.