26.10.2008

אם אחדל מלהתקיים מחר, הייתי רוצה לדעת שאת היום האחרון ביליתי עם אנשים שאני אוהבת.

עמכם הסליחה, קוראיי ועוברי אורח תמימים. המוזה לכתיבה נעלמה לה כלא הייתה אך הסיבה להיעדרה לפחות מצדיקה את המחסור- אני פשוט שמחה מדיי.

כמו משורר, אני זקוקה לאומללות שלי כדי לכתוב. וכשזה לא מגיע הדפים נותרים ריקים ומתחננים.

רק אגיד שטוב לי. טוב לי כ"כ שנגמרות לי המילים עוד בטרם חיפשתי אותן.

ואיך תזהו אותי? על ידי החיוך המתנוסס שלא מש מהפנים.

חג שמח, חברים.

אתם משעממים אותי. מרדדים אותי עוד יותר. אני לא מוצאת מנוח.

אפילו לכפור ביום כיפור כבר לא כיף כמו פעם.