לא יודעת כמה זה יחזיק, הרצון הפתאומי הזה של להיות אני.

במוקדם או במאוחר תתלבש לה המסכה כאילו תמיד הייתה חלק ממני. מאז ומתמיד.

והיא לא הלכה לשום מקום, האפרו ההיא.

אני יודעת שנעלמתי. שוב.

יש לי נטייה להיעלם, אני חושבת.

ככה אני שומרת על פרופיל נמוך ומסכה תמידית.

מה שווה הבלוג הזה בעצם?

דפדפו אחורה ותראו שהוא לא מספר עליי כ"כ הרבה.

הוא מספר עלי כחברה, ככותבת, כמצחיקה, כצינית.

אבל לא כאני האמיתית.

ומי פה מכם יודע את הסיפור שלי?

ומי פה יודע על מה אני מ#$%נת בשכל?

התבגרתי, החכמתי.

והבלוג שלי מתכוון לעשות את אותו הדבר, מספיק זבל נאסף בו במשך שנתיים.

שירים, סיפורים, בדיחות, ציטוטים, הקדשות, אידיאולוגיות.

הכל שווה לתחת.

אני לא רוצה לזכור את הבלוג הזה, לא רוצה לזכור את עצמי כמישהי

מזוייפת.

כתבתי פה שנתיים סיפורים על אנשים שאינם קיימים,

וכעת אכתוב את הסיפור שלי.

Sometimes I wish I were a waterfall- flowing peacefully through it all

Sometimes I wish I were a snowball- falling down the hill, concentrating on my goal.

And I can’t help it- not to think how great it’ll be- not to be me.

Sometimes I wish I were a flame- full with passion

But instead I found myself working on another session

Sometimes I wish I were a thunder- so you can clearly hear my voice.

But it wasn’t much of a choice.

And I can’t not to think how great it’ll be- not being me

?תקופה

חודש חדש, אה?

הנה החורף ממשש ובא, והוא אומנם עוד לא הגיע אפילו למפתן ולא הספיק להקיש בדלת, ואני- כבר חולה.

וזה לא פייר..נמנמ.

אני מקווה שעם בוא החורף כל הכאב והדמעות ישטפו בגשם מעצמן.

כל האי הבנות יובהרו

והטיפות הקטנות יסירו את המסכות.

אבל אני יודעת שזה לא יקרה.

וחבל.

תקופה מוזרה עוברת עליי,

ואם רק יכולתי להגיד ולהצביע על מה לא בסדר.

אבל הכל כ"כ לא בסדר. אני לא בסדר.

מי אני?!

כאילו שהשטן יושב על הכתף האחת ולוחש לי באוזן מילים מתוקות כארס,

או שמא- ארס מתוק?

ומתחשק לי לחזור להרגלי ההרס העצמי שלי.

ובא לי להיות עצובה ולהסתובב עם פרצוף של לימון.

או שזה רק  צומי?!

ומהצד השני יושב לו מלאך, המודעות שלי.

ואני נקרעת.

אוף.

אני כן צריכה את החיבוק, המילה הטובה, העידוד.

אני כן רגישה.

אני רגישה יותר ממה שזה נראה.

אבל זה לא עוצר מבעדכם לרמוס אותי ולשבור אותי כל פעם מחדש, נכון?

נמאס לי.

כל המחשבות האלו לא עוזבות אותי כבר שנה.

בבית ספר,

במקלחת,

בחדר מול המחשב,

בסלון מול הטלוויזיה.

הרסת לי את החיים.

וגם אתה.

אני מקווה שתירקב על זה בגיהינום,

מקווה שתסבול כמוני.

מקווה שאוכל לסלוח לך אי פעם

לסלוח לעצמי.

קרעת ממני את החשק להראות את עצמי,

הטמעת בי פחד עמוק,

השמדת בי את התקווה התמימה,

השארת כתם כ"כ גדול על נשמתי.

לא אאחל למותך.

 החיים הרבה יותר קשים.

בהצלחה לך.

אני בטוחה שאף אחד לא יבין על מה זה היה.

אבל כ"כ הייתי צריכה את זה, לעצמי.

אני מצטערת.