"אדם שככל האנשים בעולם נזקק לאחרים כדי להיות מאושר. אבל האחרים היו קשים כל-כך! הם הגיבו תגובות לא-צפויות, הם הקיפו את עצמם בחומות מגן, הם התנהגו בדיוק כמוה והפגינו אדישות כלפי הכול. כשהיה מגיע מישהו שהוא פתוח יותר לחיים, מיד היו דוחים אותו או גורמים לו סבל, כי ראו בו אדם נחות או 'תמים'"
"היא הייתה מאושפזת במוסד סגור ויכלה להרגיש דברים שבני-האדם מסתירים מעצמם- כי כולנו חונכנו רק לאהוב, לקבל, לנסות למצוא מוצא, להימנע מעימות. ורוניקה שנאה הכול, אבל בעיקר שנאה את האופן
שבו חייתה את חייה- בלי לגלות מעולם את מאות הוורוניקות האחרות שהיו קיימות בתוכה, ורוניקות מעניינות, משוגעות, סקרניות, אמיצות ולא מפחדות מסיכונים."
למה אנחנו מעבירים את החיים שלנו מבלי לחיות באמת? נצמדים לבטוח, ל'נכון', מנסים להיות 'נורמליים'.
מי זה האידיוט הזה שאמר שאם כולם מתנהגים כעדר של כבשים אז זה 'נורמלי'?! מי זה האדם שגרם לנו לדיכוי עצמי שכזה? אם תרצו למצוא אותו יום אחד, אני מציעה לכם להסתכל במראה.
אחרי שקראתי את "ורוניקה מחליטה למות" מאת פאולו קואלו (ממליצה לכולם מכל הלב!) התחלתי להרהר על זה הרבה, ולהטיל ספקות על הדברים ה'מקובלים' והכל-כך 'מובנים מאליהם'. מצאתי את עצמי שוקעת בספר הזה, מתאהבת בדמויות המורכבות ומפיקה תובנות והארות מרשימות.
אני רוצה להיות 'משוגעת', רוצה לאהוב בשיא העוצמה עד שאשכח מהיכן באתי, רוצה להיות הכי חשופה בעולם. אז למה זה כל-כך קשה?
"היא נכנסה למין אופוריה, כאילו המוות משחרר אותה מן הפחד למות. עוד מעט הכל ייגמר! אולי תרגיש איזה כאב, אבל מה הם חמש דקות של סבל תמורת נצח של דממה?"
אל תתעצלו, תקראו.
סוף שבוע נעים ובתקווה גם גשום לכולם3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
