מאז שעברנו דירה כלי התחבורה הציבורי הפופולארי, הידוע בכינוי הגנאי-אוטובוס, הפך להיות לכלי התחבורה העיקרי בו אנוכי מבלה את זמני. ובכל פעם אני מוצאת עצמי מהרהרת על האנשים הממורמרים בעלי פרצופי הלימון המתנדנדים יחד איתי בקרוסלה הזאת בבעלות 'אגד'. הם נראים עייפים, שחוקים. אבל לא עייפות שמאפיינת יום עבודה קשה, אלא עייפות כללית. מהחיים. מחלומות ורצונות.
ואז אני תוהה אם אני נראית כרגע כמוהם. ואז אני נזכרת בך, ומיד מתפרש חיוך קטנטן מזווית פי והלאה. והעולם נראה הרבה יותר יפה. מאז שאתה רחוק עשרות קילומטרים מפה אני רואה אותך יותר ויותר מבין ההמון. כל שביב של כתום בהמון הממהר מזכיר לי באופן, שלא מפתיע, אותך. נכנס היום בחור לאוטובוס עם תיק גב על הכתפיים ותיק של מחשב נייד טחוב מתחת לזרוע. הוא היה בהיר ומלא נמשים ואת אפו עיטרו משקפיים. תהיתי לעצמי בשעשוע אם ככה תראה בעוד כמה שנים, וגם זה גרם לי לחייך. אבל אותו בחור, דומה לך ככל שלא יהיה, הוא לא אתה. בטח אין לו את האובססיה שלך למכוניות וטלפונים והוא בטח לא אלרגי למיליון ואחד דברים שונים ומשונים, הוא לא מטורף על כתום בקנאות ואני כמעט בטוחה שאין לו את התחת השקסי שלך(ולא, לא בדקתי..).
אתמול בלילה התקשיתי להירדם, אז חשבתי עלייך בכדי שבמידה ואירדם יהיו לי חלומות מתוקים. המשימה הנ"ל לא הצליחה היות ופשוט לא נרדמתי, לכן במקום זאת נזכרתי בערב ההוא כשאספת אותי מא' והלכנו כהרגלינו לאכול גלידה בשקם. אני לא זוכרת איזו גלידה אכלנו אבל אני זוכרת שהייתי במצב רוח ממש טוב ושאלת אותי מה שתיתי. "כלום. לקחתי רק אקמול" צחקתי כמו משוגעת(מי אמר 'היי בנטורל', ולא קיבל?!).
היה לנו ממש כיף באותו ערב, בעצם תמיד היה לנו כיף יחד, אבל באותו ערב היה משהו אחר.משהו באויר. מעין ידיעה מוקדמת על הבאות. ואני זוכרת שעמדנו מתחת לבית הקודם שלי והתחבאנו מהסבתא המטורללת מהקומה האחרונה שהדליקה אור בחדר המדרגות ללא סיבה, וירדה למטה להסתובב. והיה לי תירוץ מושלם לחבק אותך. ולהסניף את הריח שלך שהוא תערובת של משהו אלוהי ולא מוגדר. הוא תמיד נשאר לי בשיער וככה אני נרדמת איתו. כשהסבתא החליטה שהיא מאסה בטיולים ליליים להלילה החלטנו לעלות לחדר המדרגות. אנוכי הסינדרלה בעלת שעת החזרה תמיד צריכה להגיע בזמן אחרת היא בעצמה תהפוך לדלעת. אני נזכרת בערגה איך עמדנו באותו מסדרון בחדר מדרגות וצחקנו על הסבתא שקינחה את האף בקולי קולות שיכלו להעיר את המתים, ולאחר מכן ראתה טלוויזיה ושיתפה את כל הבניין באופרת סבון סוחטת דמעות. ואז עמדנו שם, בחשיכה שהקיפה אותנו מכל צד ואזרת את האומץ לנשק אותי. וכהרגלי להרוס את הרגע היפיפה הזה פלטתי "OMG התאהבתי בחבר הכי טוב שלי!".כמה מתאים לי, הא?
נזכרתי בעוד רגעים יפים שננצרו לתמיד והשאירו בי חותם עמוק אבל הם לפעם אחרת, כי גם כך פספסתי את כל הפואנטה. והפואנטה הייתה בעצם- שאני מרגישה כל-כך ברת מזל על כך שיש לי אותך שלפעמים זה מציף אותי, כמו אז לפני חודשיים כשבכיתי ונבהלת ואז אמרתי לך שאלו הן למעשה "האפי טירס" ואין סיבה לדאגה. כל-כך כיף לי שגם כשאתה לא פה, אתה איתי בכל מקום.
וזה מרגיש כאילו רק אז התעוררתי והתחלתי לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
