אני גאה בעצמי.
גאה בעצמי על כך שעשיתי את הצעד הראשון בדרך להיות שלמה עם העבר שלי, עם הגוף שלי, עם עצמי.
אני גאה על כך שלא המשכתי לשבת ולבכות על עצמי, ולרחם על זה שאני מסכנה...
כי אני לא
אני שמחה שבאה תקופת החגים, פחות בגלל חנוכה (זה חופש זה?!) ויותר בגלל הקריסמס.
כן, אני חוגגת את הקריסמס.
שוב אותה הרגשה ילדותית של שמחה פתאומית ולא מובנת. וזה כיף.
וטוב לי.
אני שמחה שאני מצליחה לנתק את עצמי לפחות בטיפה מהאנשים שגורמים לי לפקפק בעצמי, ביכולות שלי.
אני מקווה שאוכל להתנתק מהם לחלוטין
ולא להיות תלויה בהם כל כך רגשית.
מי כמוני יודע, עד כמה אני תלויה רגשית בכל תנועה, בכל מבט, בכל מילה.
וזה עצוב
אני יודעת שאני מסוגלת לעמוד בכוחות עצמי.
אני מסוגלת להאמין ביכולות שלי. להאמין בעצמי.
להאמין בילדה הקטנה הזאת שוב.
אני לא אתחיל להתייפח פה, נשמור את זה לפוסט סיכום השנה OK? [לא ברצינות חבר'ס, תתחילו להתכונן פוסט חופר ביותר]
ולמרות שאני כזאת שמחה שמחה שמחה- משהו מושך אותי מטה.
למה לפעמים אתה לא יכול לדעת פשוט איזה דברים עוברים לי בראש?
למה אתה לא יכול לפרש את השתיקות שלי כסימן רע ולא בהכרח כשיעמום או עייפות?
למה אינך להביט לי בעיניים ולראות עיניים עצובות שרק רוצות חיבוק?
למה אתה לא רואה שאני באמת רגישה?
למה לעזאזל יש לי כ"כ הרבה דרישות ממך?!
ילדה קטנה של אף אחד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
